ניירות ערך – ניירות בעלי ערך

ולא רק מזכרות מנייר אלא גם תמונות, הקלטות והסרטות – איך לשמור עליהם לאורך זמן?

חלק ניכר מהדברים שאנשים שומרים הוא ניירת וחומר כתוב: מכתבים, ספרים או חוברות עם הקדשות אישיות, מחברות מתכונים, ספרי טלפונים אישיים, יומנים, ציורי ילדים, מחברות ישנות, ברכות שכתבנו, ברכות שקיבלנו, הזמנות לאירועים שונים, ספרי זיכרונות, תעודות ומסמכים. מילים מבטאות רגשות. למילה הכתובה יש סמכות, לכן אנשים נוטים לשמור דברים כתובים.

 

בביתה של חברתי טובה קלר ראיתי תיקיית קרטון גדולה שעליה כתוב ניירות ערך. כאשר פתחה לפניי את התיקייה גיליתי שהניירות שבתוכה לא קשורים כלל וכלל להשקעות פיננסיות. בתיקייה נאספו הציורים הראשונים של הילדים, שרבוטי המילים הראשונות, הפתקים המיוחדים שהתקבלו מהמורה, הקדשות למיניהן ואגרות ברכה.

 

גם חמותי דבורה האיתן הקפידה לשמור 'ניירות ערך' כאלה. אצלה הייתה לכל ילד תיקיית קרטון נפרדת. היא לא רק אספה ותייקה, אלא הגדילה לעשות וכתבה בצדו האחורי של כל דף מתי צויר או נצבע או נכתב. לעתים הוסיפה כמה משפטים המתארים יכולות של הילד. 

חמותי לא שמרה את כל הציורים ואת כל העבודות שהביא כל ילד מהגן. חלקם נזרקו מזמן. אלה שנשמרו, דומה כי היה בהם משהו מיוחד עבורה. בזכותה, יוכל גם הדור הבא ליהנות מהדפים האלה ולהבינם במלוא מובן המילה. לאחרונה הביאה לנו חמותי את התיקייה של אמציה, בעלי. בתיקייה היו הרבה מאוד ציורים ועדויות לנפש האמן שלו. היו גם עיתונים משפחתיים, כאלה שהכין בכתב ידו מנייר מחברת. הראינו לילדינו את העיתונים האלה, כדי שיעריכו את מעשיהם של בני הדור הקודם שלא עמדו לרשותו מחשב ומדפסת בבית, ובכל זאת הפיקו עיתונים לתפארת.

'ניירות ערך' מעניינים מסוג אחר מצאנו במגירה קטנה בשידת הלילה של אוויקה גראוס ז"ל, במהלך צילומים לסרט זיכרון עליה. היו אלה פִּתקות שצורפו לפרחים שהביא לה בעלה בכל יום שישי. אוויקה שמרה את כולן. 

בסרט הזה לא היה צורך לדבר על אהבתם של בני הזוג. אפשר היה לדמיין את השמחה שהתלוותה לקבלת הפרחים מדי שבוע בשבוע, אף שהזר לא היה הפתעה אלא מחווה קבועה. 

ברור לגמרי למה שמרה סבתא אוויקה את הפִּתקות. השאלה שהטרידה את בנותיה הייתה: האם מוטל עליהן להמשיך ולשמור את הפִּתקות האלה? אחרי הפקת הסרט בחרה כל בת לשמור פתקה אחת מהאוסף וכל השאר נזרקו.

סרט – סבתא אוויקה – חוה גראוס:

https://youtu.be/YGsdI0RL6N0

 

ספרים הם חבר יקר ואהוב במשפחת המזכרות מנייר. רבקה אייזנבך ז"ל, בת לשורדי שואה, שניצלו  ממחנה ההשמדה 'אושוויץ', הייתה חובבת ספרים חסרת תקנה. קירות שלמים בביתה היו מוסתרים במדפים שכרעו תחת משקלם של ספרים רבים. רבקה נהגה לרכוש ספרים לעצמה וגם לתת במתנה ספרים לבני משפחתה, למכריה ולחבריה. אחד הפרקים בסרט שלה הוקדש להקראת הקדשות שכתבה על ספרים שהעניקה לבני משפחתה, גדולים כקטנים. 

 

לזכרו של ברוך פז הפקנו את הסרט 'זיכרונות יקרים מפז'. ספרים היו יקרים מאוד ללבו. הוא הבין את ערכם וניסה להנחיל הבנה זאת לדור הצעיר. ברוך ז"ל הקים בקיבוצו 'משואות יצחק' ספריית ילדים מיוחדת במינה ורחבת־היקף. גם ברוך פז ז"ל התאפיין בכתיבת הקדשות, ולא רק לבני משפחתו. אחרי שאדם נפטר, ההקדשות שכתב בספרים מקבלות ממד רוחני, כמעט נבואה. 

סרט – זיכרונות יקרים מפז:

https://youtu.be/D-Xy7Xgyt1s

 

הזמנה לחתונה נועדה להעביר אינפורמציה למוזמן: סוג האירוע, מקומו ומועדו. באמצעות ההזמנה מתקשרים עם המוזמן ואומרים לו מה להביא, למי להודיע ובמה להצטייד – כל אלה לפני האירוע. 

לאחר מעשה אפשר, בעצם, לזרוק את ההזמנה, אבל רבים שומרים הזמנות, בעיקר בעלי השמחה או הקרובים להם ביותר. לבני הדור הבא שימצאו את ההזמנה היא תספר דברים רבים שלא ידעו על החתן ועל הכלה. 

לא כל הזמנה מעניינת. אבל… אם לבני הזוג לא היו הורים? זאת הזמנה מיוחדת שמספרת סיפור, סיפור של צעירים שזכו לצאת משּׁואה לתקומה. 

גם ההזמנה לחתונה של נעמי ואיתמר, הורי אמי, סיפרה סיפור, נתנה תשובות. את הסיפור ידעתי גם בזכות ההתכתבות שהייתה להם בנושא: באיזו שעה לערוך את החתונה? לאיזו שעה להזמין את האנשים כדי לחסוך כסף? – – – אני מזכירה לכם שמדובר בארץ־ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסופם של דיונים, נקבעה החתונה נקבעה לשעה שתיים־וחצי בצהריים. וכדי לחסוך בהוצאות על מזון, תכננו את לוח הזמנים כך שהאורחים באו לחתונה שְׂבֵעִים, אחרי שסעדו בביתם ארוחת־צהריים, ועזבו את החתונה בטרם הגיע מועד ארוחת־הערב. את האורחים שהגיעו לחתונה כיבדו בבורקס ובסיגרים, כיבוד זול ופשוט שהיה מקובל באותם הימים. ומה רע בכך?

דווקא חמותי, ששמרה כל כך באדיקות על מזכרות מיוחדות מילדיה, מקפידה לא להשאיר מזכרות כתובות על עצמה. אני מבינה אותה וכמותה יש אנשים שאינם מעוניינים בהנצחתם. יש החוששים מפני פריצת גדר־הפרטיות אם יהפכו הכתבים האישיים שלהם לנחלת הכלל. מה שאדם לא פרסם על עצמו בחייו, הוא לא רוצה שידעו ויפרסמו לאחר מותו. 

נתקלנו ביומן אישי, כמעט יום־יומי, שכתבה אישה במהלך כל שנות בגרותה. אחרי מותה נמצא היומן וחסרים בו עמודים מספר, וניכר שהדפים נתלשו ממנו בכוונה. לא משנה מה סיפורה של אותה אישה, דבר אחד ברור: היה לה עניין להשאיר את היומן עבור מי שירצה לקרוא בו אחרי מותה, אבל היא גם בחרה מה להנציח ומה להשמיט.

במשפחה אחרת התעורר דיון בין הילדים לגבי יומניה האישיים של האם. היו בהם תיאורים מפורטים של תקופת מחלתה הנוראה, כולל מינוני הזריקות שקיבלה ועוד פרטים מפרטים שונים. אחד הילדים התנגד בתוקף להקראת קטעי היומן בסרט שהפקנו על האם. ילדים אחרים חשבו שעיון בכתב ידה כמוהו כעיון במסמך ספרותי או היסטורי ואפשר ללמוד ממנו על אישיותה ועל אופי התקופה.

המלצות שימושיות לשמירת ניירות ערך:

  • לא לקפל! לא להשאיר מקופל! הקפלים יהפכו במרוצת  השנים לקרעים.

אנשים משאירים מכתבים מקופלים בתוך המעטפות המקוריות במחשבה שכך ישמרו על אותנטיות. טעות לעשות זאת. יש להוציא את המכתב מהמעטפה, ליישר את הקיפולים ולתייק אותו מגוהץ. כתובה אפשר לשמור מגולגלת, אם הממדים שלה מקשים על האפשרות לשמור אותה משוטחת. בכל מקרה, כמו כל מסמך אחר – לא לשמור את הכתובה מקופלת. את הכתובה המגולגלת אפשר לשמור בתוך מיכל מאורך, גלילי או מלבני.

  • אם נקרע הנייר, לא להדביק. דבק־נייר משאיר סימן לנצח ומשנה את צבעו עם הזמן. דבק־פלסטיק מרטיב את הדף, ובהתייבשו – יוצר גלים. 
  • לא להדק במהדק־מתכת כי החלודה תכתים הנייר. 

בתעודות זהות ישנות התמונה הודקה באמצעות מַכְלֵב ('שדכן'). אפשר לראות את סימני הסיכות גם בצד השני של התעודה, שהייתה סגורה שנים רבות וצברה לחות. הלחות גרמה לסיכות המתכת להחליד ולהותיר סימנים.

  • נייר שומרים בנייר. כדאי לשמור מזכרות מנייר בתיקיות קרטון ולא בשקיות מניילון או מפלסטיק. ניילון ופלסטיק צוברים לחות. 
  • המלצה למניעת לחות ושמירה על מקום אחסון יבש: להשתמש בשקיות המלח הנמצאות בקופסאות הנעליים או בצנצנות של התרופות. פשוט לזרוק את השקיות לתוך קופסת המכתבים או לסלסלת התעודות. 

רואים את הקולות – קלטות והקלטות

יש שני סוגים של קלטות: אלו שהקלטנו עליהם (ישירות מהרדיו או בעזרת המיקרופון החיצוני) ואלו שקנינו עם תכניות ושירים המוקלטים בהן. אנשים נוטים להשליך קלטות שמע מיד לאחר שמתקלקל מכשיר הרשמקול (הטייפ־רקורדר) אבל מהססים לזרוק הקלטות פרטיות. קשה מאוד למצוא מכשיר רשמקול תקין לקנייה, ובלעדיו אי־אפשר להאזין לתוכן ההקלטה. ובכל זאת, אנשים שומרים את הקלטות, ואפילו הקלטות שנעשו על־גבי סלילים. סלילי הקלטה, מלופפים על עיגולי פלסטיק בקוטר כעשרים ס"מ, היו קיימים בעידן שקדם לקלטות השמע. לתוכן המוקלט על הסלילים ניתן היה להאזין באמצעות רשמקול סלילים (טייפ סלילים). למעשה, היו הקלטות מארזי פלסטיק קטנים שהסלילים הוטמנו בתוכם. 

"ילדותנו עברה עלינו בימים של טרום־מחשב וטרום־וידיאו וטלוויזיה" מספרת ברכה קרונמן, סבתא ותיקה בעצמה. "מדורת־השבט שלנו הייתה טייפ סלילים ענקי שעליו הקלטנו את עצמנו בלי סוף. כל זיכרונות הילדות שלנו רשומים שם וכל היקרים לנו שכבר אינם עמנו מונצחים בו. הרגשנו שיש לנו אוצר ששוכב ומעלה אבק, ורצינו מאוד להחיות את הזיכרון. רצינו למעננו – שנשמע את הקולות ונרגיש קרובים אל האהובים כל כך – ורצינו למען הדורות הבאים – שיכירו את השורשים, אותם השורשים שנותנים את היציבות ואת הביטחון כדי לפרוש כנפיים". וכשם שאנחנו מתעדים היום בווידיאו, תיעדו הם בהקלטה: את נגינת הילדים ואת ברכות הסבא; את פטפוט התינוקות; את תולדות החיים שרצתה הסבתא לשלוח לחוץ־לארץ לאחותה ששהתה שם תקופת־מה. בשעתו, השקיעה הסבתא בשימור הזיכרון והמירה את הסלילים לקלטות. ברכה פנתה אלינו כשבידיה שלושים קלטות שנשאו תיעוד אותנטי של החיים בבית ההורים. בעזרת הקלטות האלה ובשילוב תמונות מתאימות, הפקנו סרט זיכרונות משפחתי לא־רגיל. במיוחד לצורך הסרט הצטלמה ברכה עם אחותה ועם בת־דודתה, ובסרט הן יושבות מול טייפ סלילים, מאזינות לקולות מן העבר ומתארות בהתרגשות את ההתרחשות הנשמעת. 


בבתים רבים אפשר למצוא קלטות שבהן הקליטו את פרשת הבר־מצווה שהילד בן השלוש־עשרה היה צריך ללמוד לקראת העלייה לתורה, או הקלטות של הברכות שמברכים לפני הקריאה בתורה ואחריה. 

אנשים שמרו קלטות שירים, פיוטים וקטעי תפילה שהוקלטו גם הם כדי ללמד את השומע מנגינה או נוסח. אחרי פטירתו של אדם יש ערך אדיר לפסקול כזה. כך גם להקלטה שהשאיר נפטר לפני מותו במשיבון או במענה הקולי של הטלפון. 

 

גם בימינו, כשמרבים להקליט באמצעות המכשירים הניידים ושולחים קבצי קול דרך אפליקציית הווטסאפ, יש ערך רב להקלטות שמע. בדרך כלל אלה הקלטות שלא שומרים מלכתחילה, אבל שמחים מאוד לשמוע בדיעבד. 

היינו עדים לדיון משפחתי על מענה־קולי בביתה של חגית קדמון ז"ל. גם לאחר פטירתה היה עונה המשיבון בקולה שלה: "שלום, הגעתם לבית משפחת קדמון". מטבע הדברים, עם ההקלטה הזאת נפתח הסרט שהפקנו לזכרה. הסרט הוקרן לבני משפחה וחברים בתום שנת האבל. אם אינני טועה, רק אז הוחלף המענה הקולי במשיבון.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את עצמת הכאב המתעורר עם שמיעת ההודעה שהשאירה נחמה מגל ז"ל, בהתקשרות האחרונה הביתה מהדרך שממנה לא חזרה: "שלום יגאל, כאן אימא…" 

הנער שקד לסקר ז"ל נהרג בפעולת איבה ביישוב קדומים. שערו לכם את עצמת הגעגוע עם שמיעת ההקלטה של שקד במשיבון של הטלפון בבית – – – שקד הקליט את עצמו מדבר במבטא זר ומשעשע, ולא בכדי נהגו בני המשפחה לכנותו 'הצדיק המצחיק'.

שקד לסקר הי"ד – סרט לזכרו:

https://youtu.be/qwzerDxbRcw

וכמה מילים בעניין הקול… כאשר מישהו מיקירנו הולך לעולמו אנחנו נזכרים בו יום־יום שעה־שעה, בדיוק כפי שהיה עד מותו. אנחנו מדמיינים את קולו ואת דמותו בבהירות רבה, אך רק בתקופה הראשונה (שמִשכה משתנה מאדם לרעהו). לאט־לאט הזיכרון הממשי דוהה והדבר הראשון שאובד לנו הוא קולו. את מראהו קל יותר לדמיין ובפרט שיש תמונות. לאחר שנתיים־שלוש זיכרון הקול מיטשטש עד מאוד וכמה טוב אז שיש הקלטה, שיש לנו מזכרת מקולו הממשי שניתן וחשוב להנציח.

בסרט זיכרון שהפקנו כתבה אסתר בר נתן לזכרו של בנה חיים, חלל צה"ל משנת 1992 (תשנ"ג):

"אני מתגעגעת לעיניך הירוקות,

עיתים רכות, עיתים רושפות,

לחיוך המוסתר בין קמטי השפתיים,

לפניך החטובות, בלי זקן עדין,

לקולך הרועם עד מרפסת השכנים

ולהומור האירוני – בצחוק נעורים,

לצעדיך המוכרים בחדר המדרגות

ובשביל שגמעת בכמה פסיעות,

ספק הולך ספק מדלג,

מסתכל מלמעלה במבט מלגלג.

מתגעגעת לריחות המטבח הקטן מרעבונך,

לטלפון המתמלא צלצולים – רק עבורך,

למוזיקה בווליום שהרעיד את החדר,

לריח החייל ולמדים על החבל,

לנוכחות שהחזירה את הבית לחיים,

משכמך ומעלה שולט בעניינים,

לקולך במזכירה: "כאן משפחת בר נתן"

ולצליל המפתח שבישר – אתה כאן'.

מתגעגעת לנעליים האדירות באמצע הסלון,

לראשך המציץ כשנקראת בחלון

לעזור עם הסלים ל"קשישה הלוחמת"

בשקט האופייני ובשלווה המדבקת,

לשעות החסד שקראת לי "סבתא אסתר"

ו"לי את תדאגי, אני אהיה בסדר".

איך השלית אותי בתחושת ביטחון

ואתה בחדשות חייל צה"ל בלבנון".

 

השיר הזה פותח את סרט הזיכרון על חיים. אפשר לדמיין את הרעש הבריא שעשה בחייו אל מול השקט הנורא שהשתרר בבית עם מותו. מלבד מוזיקת רקע וצילומים אותנטיים שהוספנו לשיר המוקלט בקולה של אסתר האם, משולבים בו שני קטעי סאונד מקוריים. האחד הוא הקלטה במזכירה האלקטרונית – קולו של חיים, והאחר – שיר מהקלטת של חיים שאסתר שמרה עשרים שנה.

סרט זיכרון לחיים בר נתן:

https://youtu.be/73-oe5Nw42Q

החייל נתנאל יהלומי ז"ל נהרג בתקרית ירי בגבול מצרים. גם נתנאל השאיר אחריו הקלטה מצחיקה שלו: הוא הקליט את עצמו לטלפון הנייד של חברו במילות השכמה מקפיצות למדי, וההקלטה הזאת שימשה כשעון מעורר לחבר. הפסקול הזה נכלל בסרט הזיכרון שהפקנו על נתנאל. 

נתנאל יהלומי הי"ד – סרט זיכרון :

https://youtu.be/jhDLTDUSXYo

סוג אחר של הקלטות חשובות הוא הקלטות של תכניות רדיו מיוחדות או ראיונות שעשו אתנו או עם בני משפחתנו. בסרט על הרב אלחנן סמואל ז"ל מובא קטע מסיפור ילדותו בגוף ראשון ובקולו שלו. הוא התראיין בשנות השבעים לעיתונאית זרה. ההקלטה נמסרה למוזיאון השואה בוושינגטון. בריאיון הוא מספר על בריחת המשפחה מנורווגיה לשוודיה בזמן מלחמת העולם השנייה. לגמרי במקרה נמצאה הקלטת על־ידי קרוב משפחה שביקר שנים לאחר מכן במוזיאון ושלח למשפחה עותק ממנה. 

הרב אלחנן סמואל זצ"ל – סרט זיכרון: https://youtu.be/moQgJQu_Kqs

יחיאל ברוך דובדבני ז"ל היה מראשי תנועת 'ברית החשמונאים', מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, חבר מועצת העיר ירושלים ויו"ר המרכז לחינוך דתי בישראל. גם סרט הזיכרון לברוך דובדבני ז"ל מבוסס בחלקו הגדול על הקלטות מקוריות של קולו.

עריכתו של סרט המבוסס על הקלטה היא אתגר גדול, הרי סרט הוא מדיה דו־ממדית – שמיעה וראייה. בזמן שמתנגנת לה הקלטה, צריכה להופיע תמונה מתאימה, עדיף בתנועה, או רקע מתאים. כשאי־אפשר להשיג צילומים אותנטיים מתאימים, ניתן לפנות לארכיון כללי כדי לחפש אילוסטרציות ולבחור רק כאלה המתאימות לתוכן ההקלטה. עוד פתרונות יצירתיים שלנו הם: הנפשה של הטקסט הנשמע (טיפוגרפיה), צילום מכשיר ההקלטה או מכשיר ההשמעה שיופיע על־גבי המסך, או צילום יד כותבת (אם מדובר בהקלטת קריינות מתוך יומן או מכתב).

סרט – סיפור חייו ופועלו של ברוך דובדבני: https://youtu.be/40CSk0AI0Sk

אני נמנית עם האנשים שלא ממהרים לזרוק קלטות קנויות של תסכיתים, של סיפורים ושל שירים שגדלנו עליהם או שגידלנו עליהם את ילדינו. יש גם תקליטים מהדור הקודם – מקצתם הוקלטו בפורמט מתקדם, כגון תקליטור, אך רבים מהם לא הוקלטו בפורמט מתקדם, ובפרט כשמדובר בהפקות פרטיות או מקומיות. 

נוסף על כך, הסגנון בקלטת שייך לדור ישן – המוזיקה איטית יותר, השפה גבוהה יותר וניתן לחוש בעוד ניואנסים שהופכים את הקלטת למוצר ישן ולא רלוונטי. אבל דווקא בשל כך אני מוצאת עניין בתכנים האלה ורוצה להנחיל אותם לנכדיי. 

 

המלצות שימושיות בנושא קלטות ישנות:

  • אני ממליצה לזרוק קלטות מקוריות שאפשר להשיג כמותן בתקליטור, או שיש דרך לשמוע אותן ביו־טיוב או ברשימת השמעה שמציעים באחד מערוצי השידור באינטרנט.
  • קלטות אישיות או קלטות מסחריות שקשה למצוא אותן בפורמט מתקדם – אני ממליצה להמיר את הפסקול שלהן לקובץ. בהמשך אפרט איך לבצע את ההמרה.

קלטות וסרטים שהמרנו – לפני שנזרוק את קלטת המקור, נבדוק כמובן את תקינות ההמרה. אם הקובץ תקין ועשינו לו גיבוי, אפשר לזרוק את קלטת המקור. חשוב להיות ערניים להתפתחות הטכנולוגית וכאשר תהיה מדיה חדשה לקבצי סאונד להמיר את הקבצים (mp3 למשל) לפורמט המתקדם יותר ולזרוק את הישן.

חיים בסרט – הסרטות ביתיות

אנחנו נוהגים לשמור הסרטות אישיות ויש השומרים גם הקלטות של תכנים מעניינים ששודרו בטלוויזיה. 

הסרטונים הצבעוניים הביתיים שהסריטו אנשים פרטיים לפני עשרות שנים הם לרוב קצרים, חסרי פסקול וכוללים רק תמונה בתנועה. חתונות או אירועים פרטיים עדיין לא נכללו בהם וגם לא תמונות מהאירוע עצמו – הצילום היה יקר מדי וכלי הצילום המגושמים לא היו ניידים כמו היום. רוב הצילומים נעשו בסטודיו ולא באירוע עצמו. החל משנות השישים המאוחרת של המאה ה-19 החלו הזוגות להצטלם בבגדי החתונה ולראשונה היו ששכרו צלם שהיה נוכח באירוע עצמו. צילום הווידיאו עוד לא נולד, כמובן. רק משנות השבעים של המאה ה-20 החל תחום צילום האירועים להתגבש והיום כל חתונה מתועדת מתחילתה ועד סופה, לפעמים אפילו בכמה מצלמות שמקצתן מרחפות. אבל לפני חמישים שנה, מי שזכה לצילום חתונתו בווידיאו, הסתפק ברבע־שעה לכל היותר. מסתבר שדי במזכרת קצרה מהאירוע ובלבד שתועדו בה כל האורחים ודוגמית מהריקודים. 

בשולי הדברים נאמר שאפשר לדעת איזה צד במשפחה היה עשיר יותר לפי מספר בני משפחתו המצולמים בסרט. 

נהגו להשתמש אז בסוגים שונים של סרטי צילום: הזול יותר – ברוחב 8 מ"מ; היקר והאיכותי יותר – ברוחב 16 מ"מ.

האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים להמיר את הסרטונים הישנים לקבצים במחשב ולאמצעי צפייה על־גבי תקליטורים (דיסקים). חשוב לשמור עליהם ולשמרם בגלל ערכם הנוסטלגי הרב. שערו בנפשכם את ההתרגשות שתחוו כשתצפו בסרטונים־חיים של עצמכם או של הוריכם כילדים קטנים.

 

המלצות שימושיות לשימור הסרטונים הישנים:

הדברים שנאמרו לגבי קלטות שמע וקלטות וידיאו נכונים לגבי הסרטונים הישנים – הטכנולוגיה מאפשרת להמירם לקובץ או לפורמט שיאפשר צפייה בהם.

בהמשך הספר אפרט איך לבצע את ההמרה.

לפני שזורקים את החומר המקורי, צריך לבדוק את תקינות ההמרה. אם הקובץ תקין ונעשה לו גיבוי, אפשר לזרוק את המקור. 

תמונה אחת שווה אלף מילים

צילומי התמונות (סטילס) היו נפוצים יותר מצילומי הסרטונים. עד שנות השבעים צולמו רק תמונות שחור־לבן. תמונות בצבעים היו ועודן יקרות לפיתוח בגלל עלותו של הדיו הצבעוני, נוסף על שחור ולבן. גם הנייר שעליו הודפסו התמונות ייקר את הפיתוח. אנחנו מוצאים משפחות שמחזיקות בסרטי פילם של תמונות סטילס שפותחו על הנייר המיוחד לתמונות אבל בגודל קטן, כל תמונה בגודל של קופסת גפרורים. יש אנשים שכך נראה האלבום של תמונות החתונה שלהם.

בעידן השפע של ימינו, כשנייר נשפך כמַים, לא יודעים שעד לפני כמה עשרות שנים חסכו בנייר. רואים זאת במכתבים, בגלויות וביומנים ישנים; אנשים כתבו בכתב קטן וצפוף, ניצלו את הדף מקצה לקצה וכתבו גם מצדו האחר, כמעט לא השאירו שוליים. את דפי המחברת שלא נוצלו במהלך שנת הלימודים נהגו לתלוש ולשמור לצורך לכתיבת מכתבים, וכשנזקקו לדף בגודל A4 השתמשו בדף שתלשו מאמצע המחברת. במו עיניי ראיתי תעודת הסמכה לרבנות שהודפסה במכונת כתיבה על־גבי נייר מחברת שכזה. אחרי שאני מסבירה זאת לילדים, הם מבינים מדוע לא מיהרו לפתח תמונות ולמה חסכו בגודל הנייר. 

יש עוד דבר שלא מכירים בני הדור־הדיגיטלי: אופן פיתוח התמונות. התמונות צולמו על גבי סרט צילום שנקרא 'פילם'. בפילם היה מקום למספר קבוע של תמונות 24 או 36. הפילם הוא רצועה ארוכה של פלסטיק, מצופה בחומרים הרגישים לאור. כאשר הרצועה נחשפת לכמות מספקת של אור, נוצרות עליה תמונות סמויות שאינן נראות לעין. תהליך הפיתוח מתבצע בחדר מיוחד ובעזרת חומרים ותהליכים כימיים הופך את התמונות לגלויות.  לאחר שנגלו התמונות – יש לטבול את הפילם בחומר מקבע כדי לעצור את תהליך הפיתוח. רצועת הפילם הייתה 'נגטיב'. הלבן על גבי הפילם הופיע כשחור על גבי הנייר, ולהפך. גם סרטי נגטיב צבעוני יוצרים תמונה נגטיבית אשר הצבעים בה הפוכים לצבעים בצילום המודפס על גבי נייר. את התמונה המתקבלת על גבי סרט הצילום אפשר להגדיל בצורה אנלוגית בחדר חושך דרך עדשות הגדלה. התמונה המוגדלת מושלכת על גבי ניירות צילום המונחים מתחת לעדשות, וכך מתקבלת תמונה פוזיטיבית, כלומר – תמונה שגווניה תואמים למציאות. סרטי שחור־לבן רגישים לכל ספקטרום האור, אך מייצרים דימוי נגטיבי בגווני שחור בלבד. ה'לבן' הוא הבסיס השקוף של רצועת הפילם לאחר שטופלה בחומרים שונים. 

בשל רגישותו הרבה לאור, נשמר סרט הצילום בתוך מכל מתכת ייעודי קטן. בטרם צולמה ולו תמונה אחת היה צורך להכניס את מיכל הפילם לתא מיוחד במצלמה, להשחיל את הלשונית שבצבצה מהמכל על מתקן בתוך המצלמה, ולעשות זאת בזהירות ובקפדנות. אבוי למי שפתח בטעות את המצלמה בטרם עת, חשף את הסרט לאור, ו'שרף' את הצילומים היקרים מפז מהטיול או מבר־המצווה. לאחר ש'נגמר' הסרט – נוצלו כל המקומות שעל גבי הפילם – נשמר הסרט בתוך מכל המתכת שלו עד לפיתוחו. אז אפשר היה לפתוח ללא חשש את המצלמה, לקחת את הסרט אחר כבוד לפיתוח, ומהסרט המפותח להדפיס תמונות על־גבי נייר צילום. 

התמונות שבסרט המפותח היו ממוספרות. היה אפשר לא להדפיס את כולן, אלא רק תמונות אחדות כדי לחסוך כסף בפיתוח תמונות שלא צולמו כהלכה, בתאורה לא נכונה – יותר מדי או פחות מדי אור – ושאר מרעין בישין שהזיקו לתצלומים העתידיים.

גם באיכות הדפסה הייתה שונוּת, כלומר הבדלים בין סוגי נייר שונים – היה נייר מתוצרת 'אגפא' והיה נייר איכותי מתוצרת 'קודאק'. הנטייה לחיסכון שאפיינה את בני הדור הקודם התבטאה גם באיכות סרט הצילום או בנייר שבחרו לפתח עליו את התמונות, והיום אנחנו משלמים את המחיר. תמונות מלפני שלושים וארבעים שנה הודפסו על ניירות צילום זולים של 'אגפא' איבדו ברבות השנים את צבעיהן המקוריים ונצבעו בכתום. לעומתן, תמונות שהודפסו על גבי ניירות צילום של 'קודאק' שמרו על צבען המקורי. אחרי שסורקים אותן למחשב, ניתן להחזיר צבע לתמונות הכתומות בעזרת תוכנות מחשב לעיצוב גראפי, כמו פוטושופ . על כך – בפרק העוסק בדיגיטציה.

לפעמים הושאר הפילם במצלמה כמה חודשים כי בהיעדר אירועים מיוחדים, צולמו תמונה או שתיים מדי פעם בפעם. אנשים הורגלו לדחות את סיפוקם המידי בתום הצילום והמתינו בסבלנות עד הפיתוח, לעתים זמן רב אחרי שההתרחשות צולמה. גם אי־אפשר היה לבדוק ולדעת אם הצילום 'יצא בסדר'. לעתים ייחל אדם לראות תמונה שצילם וכשיצאה לאור – הצטער שלא נשארה במצלמה. במצלמה דיגיטלית כלום לא מתבזבז – לא פילם ולא נייר. התוצר נגלה לעין מיד ואפשר לנסות שוב ושוב עד שהתמונה לשביעות רצוננו. 

מצלמת הפילם, כמו זאת שתיארתי קודם, גרמה לא מעט עוגמת נפש: תמונות שלא צולמו כראוי – ולא היה אפשר לראותן ולתקנן בזמן הצילום; תמונות יקרות־ערך ש'נשרפו' בגלל אור שנכנס למצלמה – בגלל שנפלה או בגלל פתיחה לא מכוונת כשסרט הצילום הלא־גמור בפנים; והגרוע מכול: סרט צילום שלם ירד לטמיון מפני שמלכתחילה לא הונח כראוי בתוך המצלמה – דבר שקרה לי במסע הנודד בכיתה י"א. צילמתי וצילמתי בציפייה למזכרת מהרגעים היפים האלה, מהמקומות המדהימים האלה, שמי יודע אם אגיע אליהם שוב, ובסוף – כלום! 

לעולם לא אשכח את הרגע שבו הלכתי לחנות ה'פוטו' כדי לשלם עבור התמונות שיצאו מפיתוח. התבשרתי שהפילם היה ריק! שום תמונה לא צולמה על סרט הצילום. עד היום אני זוכרת את החוויות מהמסע ויכולה לדמיין את התמונות הנפלאות שיכלו להיות לי – – – אני זוכרת איפה הצטלמנו ואיך עמדנו וממה התלהבתי והחלטתי לצלם, למשל את חברתי מתאפרת בבוקר המסע, כשהתעוררנו בשטח. את מי היא חשבה לפגוש באותו יום במדבר?

למזלי, גם חברותיי צילמו מקצת הדברים שהתלהבתי מהם. השגתי מהן עותק של התמונות.

 

אצל משפחת האיתן, משפחתו של בעלי, קרה דבר טוב ומפתיע עם סרט הצילום הישן. כמה שנים לאחר פטירת הרב יצחק מאיר האיתן, חמי עליו השלום, נמצאה מצלמת הסטילס הישנה ובתוכה סרט צילום שהשתמשו רק בחלקו, לכן לא שלחו את הפילם הזה לפיתוח. בני המשפחה הסקרנים פיתחו את התמונות שהיו במצלמה ושמחו לקבל דרישת־שלום מאבא שנפטר שנים לפני כן. 

התינוק המצולם בזרועותיו כבר היה לילד, הבית שבו צולמה התמונה כבר נמכר ושינה צורה וצבע. התמונה עוררה לחיים זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה.

אני שותפה לחוויות דומות במשפחות שמגלות שקופיות במהלך הפקת סרט. בשונה מתמונות שאפשר להסתכל בהן שוב ושוב, התבוננות בשקופיות דורשת מקרן מיוחד, חיבור לחשמל וקיר לבן – התארגנות שלמה שלא עושים יום־יום. לכן כשמוציאים את השקופיות מהארון הנשכח ומגלים אותן מחדש, הן מעוררות זיכרונות ומחזירות אותם לחיים במידת־מה.

אשר קורלק מהיישוב 'קדומים' תיעד את ראשית ההתיישבות בשומרון לפני ארבעים שנה. בארכיון הפרטי שלו גילינו עשרות סרטי צילום שלא פותחו כלל. כאדם פרטי חובב צילום, פיתח הוא רק את התמונות המשפחתיות שלו או של קרוביו. חגיגות הארבעים לקדומים היו הזדמנות מצוינת לסרוק את אלפי התמונות שצילם. אשר צילם לא רק במצלמת שחור־לבן. הייתה לו גם מצלמת שקופיות צבעוניות.

 

במהלך השנים התוודעתי לארכיונים משפחתיים ולהפתעתי גיליתי שהיו לא מעט אנשים חובבי צילום שרכשו לעצמם מצלמה לצילום שקופיות. והתוצרים – מרהיבי־עין!

צילום: אשר קורלק

כזה היה הרב אלחנן סמואל זצ"ל. הוא חסך את דמי הסיגריות שפעם קיבלו החיילים, ואסף לירה ללירה עד שהשיג את הסכום הדרוש לקניית מצלמה. שלושים שנה אחרי פטירתו, והשקופיות כבר בנות חמישים, החליטו במשפחה לשלבן בסרט לזכרו של הרב. אלא שהצלם לא הופיע ולו בשקופית אחת… מצלמת השקופיות הייתה כל כך יקרה, עד שהצלם לא הרשה לאף אדם מלבדו לצלם בה.

גם במאות השקופיות שצילם מנחם אילן ז"ל הצלם לא מופיע. אבל זכו הצילומים הללו והפכו לחלק חשוב ביותר בסרט שהפיק מנחם עם אשתו שוש, שנה לפני פטירתו. הסרט הופק לכבוד יובל שנים לנישואיהם. צילמנו אותם בכל תחנות החיים המשותפים שלהם. פרק נרחב בסרט הוקדש למסעותיו בארץ ובעולם, פרק שהוכן, כמובן, בעזרת השקופיות שצילם מנחם בטיולים האלה.

 

אֶסי (אסתר) בן־דוד ז"ל נולדה בארצות הברית, ועלתה ארצה עם בעלה בני וילדיה בהתלהבות ציונית גדולה. היא נהרגה בהפגזה סורית בשלהי מלחמת יום־כיפור, והיא אז בת 26. אֶסי הותירה אחריה שלושה ילדים קטנים וסיפור שלא סופר. 

לצורך הפקת סרט לזכרה, קיבלנו את ארגז המזכרות האישיות שלה שלא נפתח ארבעים שנה. בארגז היו שקופיות שצילמה בעצמה ושצילמו אותה כשהגיעה לביקור בארץ אחרי מלחמת ששת־הימים. 

סרט זיכרון לאסתר (אסי) בן דוד:

https://youtu.be/04JfhHbXS2U

וכפי שציינתי קודם… בשעתו, נהגו אנשים לצלם בפילם של שקופיות כי הוא היה הפורמט היחיד שאפשר היה לצלם בו בצבע. היה ברשותם גם מקרן שקופיות שבעזרתו צפו בשקופיות. לבני דורי זכורה חוויית הצפייה בצוותא בשקופיות המוקרנות בחדר חשוך – התמונות המוטלות אל קיר לבן באמצעות אלומת אור היוצאת מהמקרן שתופס את מקומו במרכז החדר. 

תהליך פיתוחם של סרטי שקופיות שונה מזה של סרטי הנגטיב; הוא יוצר תמונה פוזיטיבית בצבעים התואמים למציאות. את התמונה המתקבלת על גבי שקופית ניתן להקרין בעזרת מקרן מיוחד שנועד לכך. 

לשקופיות הייתה חשיבות מיוחדת בתחילתו של עידן הדפוס הצבעוני. הצלם מסר לבית הדפוס תשליל בצבעים הסופיים של התמונה בלי לחשוש מפני אי־דיוק בצבע, הקיים בשימוש בסרטי נגטיב. זאת מפני שסרטי נגטיב דורשים תהליך ביניים ידני לצורך קבלת תמונה פוזיטיבית.  כיום שימוש בקבצים דיגיטליים עם מרחבי ניהול צבע מחליפים בהצלחה מרובה את השימוש בשקופיות בדפוס.

 

המלצות שימושיות לשימור תמונות ישנות:

לשמור באלבום כיסים ולא באלבום הדבקה.

בוודאי שלא להדביקן או להדקן בשום אמצעי.

אם אתם נדרשים להוציא תמונה מהאלבום, מומלץ להשאיר פתק במקומה ובו תזכורת מה היה בתמונה ולמי נתתם אותה.

 

אסור שזה יקרה למזכרות שלכם

פחד קבוע (ומוצדק, יש לומר) מלווה אותנו בנושא המזכרות שלנו – פחד מפני פגיעה ואבדן. מזכרות נייר – תצלומים, מסמכים ומכתבים – הן המזכרות הרגישות ביותר לפגעים, לנזקים ולמזיקים שונים. פגעי־טבע כמו שיטפונות ושרפות עלולים להשמיד את העותק היחיד שנשמר מהן. ובכל חורף אנחנו שומעים על הצפות שהרסו רכוש. בעלי הרכוש אומרים שאבדן תמונות, תעודות ומסמכים, הדברים האלה שאין להם שיעור ושאי־אפשר להחזיר אותם בשום דרך, הוא האסון הנורא ביותר שגרם השיטפון. 

שרפות עלולות להיגרם בקיץ וגם בתקופת מלחמה. כאשר נשרפים אלבומי תמונות הנזק הוא בלתי הפיך. תמיד אפשר לקנות רכוש חדש. תמונה שצולמה ונשרפה – אי־אפשר לשחזרה.

את הסיפור הבא סיפר לי אדם  שביקש לא לפרסם את שמו. הוא סיפר לי בצער ובתסכול על אלבומים בכריכת עור שעכברים כִּרסמום. אביו היה פועל בחברת 'סולל בונה' ושמר באלבומים נאים תמונות שתיעדו את עבודתו בסלילת כבישים בימים שלפני קום המדינה. היו באלבומים גם תמונות של אישים חשובים מהמאה הקודמת. בניו ידעו על התמונות הנדירות האלה ואחרות, תמונות שהיה להן ערך היסטורי ואישי עצום. לאחר מותו של האב הוציאו את האלבומים, ולאכזבתם הרבה גילו שהאלבומים על תכולתם הפכו לחטיף לעכברים. 

עש ספרים גם הוא אויב גדול של המזכרות העשויות מנייר. וישנו הבלאי הטבעי הנגרם בעת שימוש. יש נזקים שהזמן גורם אותם – לכל חפץ יש תאריך התיישנות ותפוגה. קלטת־וידיאו או סרט־הקלטה לא רק מתבלים מרוב שימוש, אלא משנים את איכותם עם הזמן, גם אם לא היו בשימוש כלל. שנים אחרי שההקלטה בוצעה שומעים רעשי רקע או רואים 'שלג' מרצד. תמונות באלבום משנות צבע, דוהות או מוכתמות בכתמי חמצון.

גם הדבק שבאלבום, או דבק הנייר שהשתמשו בו בעבר, מעבירים צבע אל התמונות או אל המסמכים. חלודה בוודאי מעבירה צבע, ובפרט כאשר משאירים מהדקי ברזל ואטבים צמודים לתעודות, למסמכים ולתמונות. במהלך הפקת הסרט לזכרו של ברוך דובדבני, הביאו לנו בני משפחתו תעודת־הוקרה שקיבל, כתובה בדיו על גבי קלף, כמו ספר תורה. האותיות דהו, הדיו התקלף ולמרות זאת הצלחנו במאמץ רב לשחזר את הכתוב – ברכה מיהודי קהילת יפרן בלוב למי שהציל אותם והעלם לארץ־ישראל – מר ברוך דובדבני, בשנתה השנייה למדינה.

לא פעם קיבלתי תעודות בתוך שמר־דף ('ניילונית')  וכשהוצאתי את התעודה, נשארו אותיות הדיו על גבי הפלסטיק וכמעט שנמחקו לגמרי מהדף.

אסון נוסף שעלול לקרות למזכרות היקרות ללבנו, כמו לכל חפץ אחר, הן עלולות להיאבד. הנסיבות, אגב, לא מסתוריות בהכרח: נתתי למישהו חפץ בעל ערך סנטימנטלי ואני לא זוכרת לבקש בחזרה, או שבכלל שכחתי למי נתתי. אולי אחותי ביקשה תמונה עבור נכדתה שעושה עבודת שורשים?

מריבות בין אחים מתגלעות לפעמים בשאלה: מי ישמור על החותמת של אבא ומי תקבל את הטבעת של סבתא? המריבות הללו מתלהטות במשפחות הטובות ביותר. 

כמי שעוסקת בתיעוד ובשימור, אני סבורה שהאסון הגדול ביותר הוא אסון פטירתו של האדם היחיד במשפחה שיכול לספר לנו את מי רואים בתמונה, היכן צולמה ולְמה היא קשורה. אין כל ערך בתצלומים כשלא ידוע איזה רגע בזמן נלכד בהם. 

זהו הפגע הגדול ביותר: חוסר הידיעה שגורר אחריו שכחה. מי יודע אילו דברים רבי ערך ירדו כך לתהום הנשייה?

בתהליך הפקתם של סרטי זיכרונות אני נתקלת בטעויות בלתי הפיכות שאנשים עושים עם המזכרות שברשותם:

– מקפלים דפים ולא שומרים אותם ישרים. כעבור שנים אי־אפשר לקרוא במקום הקיפול, ולפעמים הדף נקרע במקום הזה; יש הגוזרים תמונות כדי לעצב את האלבום – זה אמנם מקסים, אבל אחר כך אי־אפשר להשתמש בתמונות האלה להפקת סרט; יש המצלמים בלי לציין את תאריך הצילום ואת שם המצולם, ומותירים לדור הבא חידות קשות לפענוח: מי בתמונה? ומתי צולמה?; 

המגירה מתחת לטלוויזיה בסלון מלאה קלטות המתאימות למכשיר וידיאו. אבל מכשיר הווידיאו כבר נזרק מזמן, ובמקומו עומד לתפארה מכשיר DVD המשווע לתקליטורים או שגם ממנו כבר נפטרתם ומחליף אותו חיבור USB או Bluetooth . והקלטות מחכות למי שיושיע אותן מבדידותן ויהפוך אותן לניתנות לצפייה.

הפקת סרטי זיכרונות
זה העסק שלנו

הפקת סרטי תדמית
זה העסק שלנו

הפקת סרט תדמית לעסק שלך
זה המקצוע שלנו

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם