למה קשה כל כך לזרוק מזכרות?

 

לעתים קרובות אנחנו מוצאים על הקירות במשרדו של בעל מקצוע תמונות ומזכרות שקיבל מילדיו. אולי גם על שולחן העבודה שלכם יש תמונות משפחתיות. 

למה אנשים מרגישים צורך לשתף במזכרות פרטיות שלהם אנשים זרים? ולמה לאנשים יש צורך במזכרות בכלל?

אין בית כמעט שאין בו מזכרות כאלה ואחרות – תמונות פזורות, אלבומים, ציורי ילדים, תעודות ועוד ועוד. ואלה תופסות מקום רב בארון, במחסן ובמקומות שונים בבית. ובכל שנה, כשחג הפסח מתקרב ואנחנו מסדרים ומנקים לקראתו, אנחנו מוציאים לאור את תכולתם של המחסן או של הארונות הגבוהים שבבית, מנגבים אבק ואז מתלבטים: האם להחזיר את כל מה שהוצאנו, או שאולי הגיע הזמן לנפות חלק מהדברים? לזרוק חלק מהאוספים שצברנו – או להמשיך לשמור?

בלי משים אנחנו נשאבים להציץ בתכולתם של ארון המזכרות, מגירת המכתבים או מדף האלבומים שכבר לא נגענו בהם שנה או יותר. חמץ – בטוח אין בו, אבל אנחנו מגלים שם זיכרונות רבים שאנחנו נהנים להפליג אִתם הרחק אל מחוזות ילדותינו, אל בית הורינו, אל ידידים שהקשר עמם נותק מזמן, ואל עוד חוויות שמציפות בנו המזכרות ששמרנו.

אוהו, זה עושה לנו כל כך טוב בלב! למה לזרוק? לא, גם הפעם לא נזרוק דבר כי אנחנו רוצים להרגיש את הכיף הזה גם בערב פסח בשנה הבאה, כשהמזכרות הללו שוב תצאנה לאור. ושוב עוברת בנו מחשבה: בעתיד נשמח באוסף הזה אפילו יותר מאשר עכשיו, ואולי הילדים והנכדים שלנו יעשו משהו עם כל אלה…

הדילמה הזאת ודאי מוכרת לכם: מצד אחד רוצים לפנות מקום ולא אוהבים לשמור בבית חפצים שאין בהם שימוש, מן הצד האחר לא רוצים לוותר על תחושת הנוסטלגיה המציפה אותנו ברגע שאנחנו נוגעים בחפצים הישנים.

אפשר להבין את החשש לזרוק. השלכת חפצים היא בלתי הפיכה! אחרי שזורקים אי־אפשר להחזיר. ואולי, לעתיד לבוא, דווקא ערכו של החפץ הזה או של המכתב הזה או של העיתון הזה יהיה רב יותר? ודאי קרה לכם שהייתם צריכים דבר מה כדי להשתמש בו או ללמוד ממנו, או כדי להראות למישהו, ואז נזכרתם בצער שדווקא אותו – זרקתם. וזה חבל כל כך. 

אבל אם נשמור כל מזכרת וכל עדות לחיינו, ארכיון לאומי לא יספיק לשמירת כל המזכרות האישיות האלה: הזמנות לחתונות, הנעליים הראשונות של הבת הבכורה, תעודת כבאי מתנדב… הגיע הזמן לשאול את עצמנו: מה כדאי לשמור? ומה אפשר לזרוק?

וברבות השנים תתפלאו לגלות שהילדים שלכם דווקא מתעניינים במוזיאון המשפחתי הלא־רשמי שנמצא בבית הוריכם. אפילו הבגדים הישנים של סבתא יזכו לעדנה, כי בתכם נהייתה חובבת מושבעת של פריטי אספנות (וינטג'). לעתים אדם משליך ריהוט, כלי־בית וחפצי־נוי, והם נאספים בחרדת־קודש לביתו של אדם אחר ומחדשים שם ימיהם כקדם. 

צעירים רבים משקיעים זמן וכסף בשחזור חפצים ישנים, כדי להשתמש בהם בביתם או בגינתם, או כדי למכור אותם בחנויות באינטרנט לכל המרבה במחיר. 

 

מילה על אספנות

אספנות היא תחביב. אוסף לא נולד בגלל קושי נפשי להיפרד מחפצים שהם יקרים מבחינה רגשית. יש אספני בולים, יש אספני מטבעות וגם אספנים של כלי נשק יש. יש אספני מגנטים, מפיות, וחפתים. בשנות השישים והשבעים התהדרו בתים רבים באוספים של מחזיקי מפתחות שנתלו על פסי עץ בסלון, או בחדריהם של בני נוער. 

האוסף הגדול והמיוחד ביותר שראיתי היה בשני חדרים בבית פרטי שעל כל קירותיהם היו מדפים עמוסים בהגדות של פסח שנאספו ממקומות שונים בעולם, והוא כולל גם עותקים נדירים של הגדות בכתב־יד, מהתקופה שלפני המצאת הדפוס. 

אחד המאפיינים של אוספים הוא שלכל פריט באוסף יש סיפור. אם לא סיפור החפץ, אזי סיפור מציאת החפץ או קנייתו. המכנה המשותף לכל צוברי המזכרות ואוספי החפצים: הם אוהבים סיפורים ומוצאים ערך בסיפורים. עבורם הם נכס. והעדות לכך היא המחירים הגבוהים המוצעים במכירות פומביות עבור פריטי אספנות שונים. 

בחנות האינטרנטית העולמית eBay מוצעים חפצים ישנים למכירה. מכירה ב- eBay יכולה להיות פתרון טוב עבור מי שאינו מסוגל לזרוק חפץ שאיבד בעיניו את ערכו: למכור כחפץ־יד־שנייה או כפריט לאספנים.

פתרון נוסף שאני יכולה להציע למי שקשה לו לזרוק מחשש שאולי מישהו אחר ימצא בדבר ערך – למסור למוזיאון הקרוב, לארכיון שביישוב, לספרייה ציבורית או להיסטוריון שמכירים – הם ידעו לשקול מה נכון לשמור, היכן ובאיזה אופן.

 

למה אנחנו שומרים מזכרות?

 

לבני האדם יש נטייה טבעית לרצות בהמשכיות. מסיבה זו באים ילדים לעולם ומסיבה זו אנשים דואגים להשאיר עקבות בעולם בחייהם, במעשים ובדברים הנכתבים, באזכור שמם ובתליית תמונתם. גם ההשקעה המרובה בעיצוב מצבות ואנדרטאות ובבחירת המילים שייחרטו עליהן הן עדות לכמיהה הזאת. ובימים שלא היו אמצעי צילום שימשו הפיסול והציור כדי לתאר ולתעד התרחשויות. אפילו קרבות תועדו באמצעות ציורים. גם הנצחה עצמית נעשתה בפיסול עצמי ובציורי פורטרטים. זמן וממון הושקעו בתמונות דיוקן שצוירו בצבעי שמן, חומר העמיד לשנים ארוכות בצורה מיטבית. אפילו כיום, כשאמצעי הצילום מתקדמים למדי, יש המבכרים על פניהם את ציור הדיוקן המסורתי כבעבר. אמנים יסבירו לנו שבציור אפשר להעביר את הרגש הטמון במבט, וזה כנראה הדבר שאנשים רוצים שיישאר אחרי לכתם: מסר כלשהו, רגש. ששמם יעלה בהקשר זה או אחר. רצון פשוט: "שיזכרו אותי". 

גם חשוב לנו שצאצאינו יֵדעו עלינו ויכירו אותנו. כשיזכירו את סבתא מור או את סבא גיא, הדור החמישי יוכל לראות אותם, במלוא מובן המילה, גם בצילומי וידיאו. הנכדה שלנו, כשתהיה סבתא בעצמה, תספר לנכד שלה על מסיבת יום ההולדת השישים של סבא שלה, ותוכל להראות לנכד את הצילומים מאותו האירוע ואת הברכות שהוא קיבל. כלומר, שאנחנו קיבלנו.

אישה בת ארבעים, אם לשלושה ילדים, קיבלה בשורה מאת רופאיה שמחלתה חשוכת־מרפא וימיה ספורים. אמנם האישה אופטימית מטבעה אבל היא ביקשה להיערך לקראת היום שאחרי והתייעצה אתי לגבי התיעוד לטובת הדורות הבאים. חיזקתי אותה בהחלטתה להשקיע את זמנה ואת מִרצה בהכנת מזכרת לילדיה והצעתי לה לספר למצלמה על הדברים ששמרה מחייה ולתאר תמונות וצילומים מימים עברו. הייתי בטוחה שפעילות כזאת תגרום לה הנאה רבה בתקופה הקשה, לצד הכאב, וגם שהמזכרות שצברה בחייה יקבלו משמעות ויעברו לדורות הבאים בליווי הסבר. לא רק המידע יעבור הלאה, אלא מסכת שלמה של ערכים, כי בכל פריט שנשמר טמונה סיבה מיוחדת לשמירתו והדבר שהוא מסמל עבורה. כך היא תוכל להעביר לילדיה את הערכים שהיו חשובים לה בחיים.

לבני האדם גם יש נטייה טבעית לרצות בהמשכיותם של יקיריהם. זאת הסיבה להנצחתם של אנשים בעזרת תרומות ולהקדשת אגפים במוזיאונים ובבתי חולים לזכרו של מישהו; למִסגור תעודה או פרס ולפרסומם בציבור כולו או במסגרת המשפחה, כל אחד – לפי נטיותיו ולפי הנסיבות. אם, למשל, אדם תופס את מהותו או את מהות יקירו כנתינה, ידאג הוא להשאיר לדורות הבאים עדויות לתרומות שנתן ומזכרות מאנשים שנעזרו בו. אדם שרוצה להיזכר כלוחם־גיבור ישאיר אחריו מזכרות משדה־הקרב. ואיש הספר יכתוב, גם בלי שהתכוון לכך מלכתחילה, הקדשות בספרים שנתן למכרים.

 

לרבים יש נטייה להתרפקות… להיזכר ברגעים מיוחדים ובחוויות, ולחיות אותם מחדש. בנוסף להטבעת החותם, כמעט לכל אדם יש צורך בסיסי לתעד את הדברים המיוחדים שקורים לו: מסיבות ואירועים פרטיים ומשפחתיים, ורגעי שיא בהתפתחות האישית או המשפחתית – כשהתינוק מתהפך בפעם הראשונה, החיוך הראשון, השן הראשונה, כמו גם טיולים ומסעות בארץ ובחו"ל.

כל חוויה משמעותית שאנחנו חווים, ובייחוד אלה שאנחנו בוחרים לחוות, מתחלקת לשלושה שלבים מהנים: 

  1. הכנה והתארגנות. זה שלב התכנון הכולל דמיונות וחלומות. 
  2. החוויה עצמה. ותרשו לי לנחש שלא תוותרו על תיעוד שלה, בצילום או בכתב, בגלל השלב השלישי… 
  3. ההתרפקות עליה. מתרפקים על הזיכרונות, משתפים חברים, ומנציחים אותה בסיפורים, באלבומים, במחשב. הרי יש לנו עניין להעלות על נס את העשייה. חשוב לנו להזכיר לעצמנו שעשינו את הדבר. חשוב לנו שאחרים יראו שעשינו זאת ונעים לנו לחיות אותה בכל פעם מחדש.

לא קל לנו לחשוב על עצמנו ועל התקופה הנוכחית במונחים של עבר והיסטוריה, אבל זאת דרכו של עולם. עלינו להשקיע מאמץ לטובת הדורות הבאים אחרינו, ולוודא שיהיה להם מה למצוא כשיחפשו להכיר אותנו וכשירצו להיזכר ב'עת העתיקה' שֶׁחָיִינו בה. החכמה היא לא רק לשמור אלא לדעת לשמר.

לשם כך נכתב הספר הזה.

 

 

שהבית לא יהפוך למחסן

ההתלבטות לשמור־או־לזרוק עולה ביתר שאת בעת מעבר דירה וכאשר עורכים סדר יסודי בבית, דוגמת ניקיונות הפסח שכבר הזכרתי. חוברת שאהבנו לעיין בה וכבר אינה אקטואלית; יומנים ישנים;  מחברות מבית הספר, מהתיכון, מהאוניברסיטה; יצירה שהביא הבן הצעיר לכבוד חג החנוכה (לפני עשר שנים); ואפילו עיתון שאנו מוזכרים בו – כל אלה חשובים לנו מאוד כאשר אנחנו מקבלים אותם, אך במהרה ימצאו את מקומם במחסן, בארון מבודד או בשידה נטושה. לפעמים גם נאזור אומץ ונזרוק אותם לפח כי הרי לא נוכל לשמור את כולם בבית לאורך שנים. אנו נוטים לשמור את ציורי הילדים ואת חיבוריהם מתוך כבוד ליצירתיות של הילד, וגם מתוך תחושה שבבוא הזמן נתרגש להתבונן בהם שוב. אבל התקופה העתידית שאנחנו חושבים עליה דורשת פעולה עכשיו. עכשיו עלינו להחליט אם לזרוק או לשמור.

אין תשובה חד־משמעית לשאלה מה ראוי לשמירה כי הלא מדובר בעניין סובייקטיבי, אך ניתן לנסח כלל: דבר שאין לו משמעות (שהוא לא מייצג ערך מהעבר ואין בו מסר לעתיד), שאינו מעורר רגש, שהמידע בו עודף או מיותר – טוב שייזרק. לדוגמה, האם שמרתם תעודות מכיתות אל"ף עד וי"ו? בדקו אם מצורפת לכל אחת מהן 'תעודת מעבר' (לפני ארבעים שנה נקראה התעודה 'גיליון הערכה'). 'תעודת המעבר' שצורפה לגיליון ההערכה נועדה להעיד שהתלמיד/ה ממשיכ/ה ועולה לכיתה הבאה. אם כן, מי צריך אותה? מה היא מוסיפה? שיידעו שעליתי כיתה? הרי התעודה של כיתה בי"ת מעידה כמאה עדים על כך שלא נשארתי בכיתה אל"ף!

סביר להניח ששמורים אצלכם ניירות רבים כמו אלה, ניירות שהם מסמכים כפולים או סתם ניירות חסרי חשיבות. אם בכל שנה תנפו חלק מהמאגר, או תצמצמו אותו באמצעות דיגיטציה (ראו הסבר בפרק העוסק בדיגיטציה), אזי הבית לא יהיה למחסן ותרוויחו מקום שיתפנה לטובת מזכרות חדשות.

ההנחה היא שדברים נשמרו בכוונת תחילה, לכן אני אוהבת לתהות: מדוע נשמר פריט זה או אחר? מה מצאו בתמונה הזו, או בכלי הזה, שבחרו לא לזרוק אותו? ברשימת האינסוף־חפצים שנשארים ונשמרים בבתים, הגם שיצאו מכלל שימוש, אפשר למצוא מטבעות, כלי־עבודה, כלי־אוכל ותשמישי קדושה. אנשים שומרים אפילו בגדים ישנים (כמו חולצות־סוף־קורס) רק מסיבות רגשיות. אם יש בבית מערבל חשמלי (מיקסר), למשל, למה עדיין שוכן במגירה מקציף ביצים ידני ישן ומחליד? הסיבה היא שלמקציף הידני מתלווה זיכרון ישן להתרפק עליו המעורר רגש חזק, ואולי אפילו טעם בפה, של געגועים למטבחה של סבתא ולעוגות הנהדרות שהייתה מכינה ואין עוד כמותן. מקציף הביצים גם מעביר מסר לדור הצעיר: פעם עבדו הרבה יותר קשה, גם כדי להכין עוגות.

 

דברים מיוחדים ששמרו אנשים

כל אדם נפטר ומותיר אחריו תעודת זהות, ולעתים ארנק או תיק אישי קטן שליווה אותו לכל מקום. אלו דברים בחרו אנשים לשמור בתיק אישי כזה? מה ליווה אותם בצאתם ובבואם?

עשרים שנה לאחר פטירתו, נדהמתי לגלות בתיק האישי של סבי איתמר־יוסף את ההספד שכתב על סבתי נעמי, אשת נעוריו שהלכה לעולמה בגיל צעיר.

עשרים שנה נשא אתו סבא בתיקו את ההספד הזה, וגם את תמונתה. עשרים שנה נוספות שכב התיק כפי שהיה בעת פטירתו. זכות מיוחדת נפלה בחלקי להיות הראשונה שפותחת את התיק ומגלה את תוכנו. תאמרו ששמר את הדברים הללו בתיקו למענו, לטובתו האישית – – – ייתכן. אך לשם מה שמר את כל חליפת המכתבים שהייתה ביניהם בתקופה שבין האירוסין לחתונה? למה טרח להדביק כל ידיעה מעניינת שנתקל בה, לסמן כל איש מיוחד – כולל את עצמו – בתמונה, ולכרוך את הכתבות שהעביר לעיתון במרוצת חייו? לי ברור שעשה זאת כדי להנחיל משהו לדורות הבאים. ואכן, כפי שתיארתי בפתח־דבר, הגיעה העת ש'הדור הבא' יפיק מהם סרט. 

שרה זלוור אורבך ז"ל עשתה שירות מצוין לילדיה ולנכדיה: היא סידרה את כל התמונות באלבומים, קטלגה את התמונות והשאירה מפתח מסודר לצורך התמצאות נוחה. התבקשנו להפיק סרט על חייה. למעשה, זה היה סרט זיכרון לה, לבעלה יצחק וגם לחברים שעלו אתה לארץ ונהרגו במלחמת־העצמאות. התמונות של כולם עמדו לרשותנו ולצדן – ציון שמות, תאריכים, ומקום הצילום. 

לתמונה בלי שם אין ערך. תמונה עם ציון שם אך ללא תאריך – לא עוזרת הרבה. תמונה שבצדה שם, תאריך וציון מקום הצילום – מספרת סיפור שלם!

ואיך בחרנו שיר שילווה את הקטע בסרט העוסק בחברים של שרה אורבך? שרה היא שבחרה את השיר. בעיזבונה מצאנו גזיר עיתון, ככל הנראה מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ועליו תמונתו של אהוד מנור ז"ל ומילות שירו 'השיר הבא' ("מה נשאר בעצם? רק כמה חברים"). 

כהרגלנו, שאלנו את עצמנו: מה מצאה שרה ז"ל בשיר הזה שבחרה לגזור אותו מהעיתון ולשמרו בקלסר המזכרות שלה? התשובה התבהרה ככל שלמדנו להבין את ערכם הרב של חברים בקרב שורדי השואה שגדלו בלי משפחה. 

שרה ויצחק ז"ל גם ציינו זאת במפורש. היא – ביומנה האישי; הוא – בנאומים שנשא בפני משפחות החברים. שהוזמנו לכל אירוע משמח של משפחת אורבך. 

שרה שמרה את טיוטות הנאומים שכתב, תיעוד מופלא לכוחה של רעוּת.

סרט זיכרון לשרה ויצחק אורבך:

https://youtu.be/70QV2gFQXOY

 

בני משפחת קוצינסקי זכרו בגעגועים את טעם החרוסת שהכין אבא בכל שנה בערב פסח. לליל הסדר בבית ההורים היו מגיעים שלושת הילדים עם בני משפחותיהם. אימא הייתה עורכת שולחן גדול ומהודר, ערוך בכלים שעלו אתה מפולין לארץ בטרם קום המדינה. 

עשרים שנה לאחר פטירתה של האם, עדיין שומרים הבנים את הסכין המיוחד לקילוף החֲזֶרֶת ואת הגביע של אליהו הנביא שיצא מארגז כלי הפסח פעם בשנה. אפילו הסינר החגיגי של אימא נשמר. כשביקשו להפיק סרט על סיפור חייהם של ההורים, הצענו לבני המשפחה לשחזר את ליל הסדר המסורתי, עם כל המזכרות שנשמרו מאותה תקופה. הם קיבלו את ההצעה בשתי ידיים! 

באמצע החורף, ביום שהתאים לכולם למפגש, נערכה המשפחה להפקת ליל סדר, כאילו זה היה באמת חג פסח וכאילו ההורים עדיין חיים. הבנות בישלו את המאכלים המסורתיים, בדיוק על־פי המתכון של אימא. הגברים הורידו מהבוידעם את כל הכלים המסורתיים ואת ההגדות המקוריות שהשתמשו בהן מאז שזכרו את עצמם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כולל הנכדים והנינים, החתנים והכלות שהצטרפו למשפחה אחרי מות ההורים, לבשו בגדי חג. אחת הבנות ניסתה ללבוש את הסינר של אמה! ואם תראו את הסרט תגלו כמה היה הניסיון הזה משעשע… החוויה הייתה כה עצמתית. במהלך ההפקה של הסרט כולם הרגישו שהם מקיימים את חובת סיפור המורשת המשפחתית. לכן נקרא הסרט 'והגדת לבנך'.

סרטם של בני משפחת קוצינסקי:

https://youtu.be/Jg3zfNEqKLA

עשרים שנה אחרי מלחמת שלום־הגליל, בבואנו להפיק סרט זיכרון על חייל שנהרג, מצאנו בבית המשפחה את נעליו. אמו שמרה את הנעליים, לצד כמה מזכרות נוספות שנותרו אחריו. האם השכולה סיפרה לנו שזמן רב נשמר חדרו של בנה כאילו קפא בזמן. דבר לא הוזז בו ולא יצא ממנו. מעבר דירה אילץ אותה לפנות את החדר, ואז היה עליה להחליט מה ייזרק ומה יעבור אתה לבית החדש. היא החליטה לשמור את הנעליים. מדוע שמרה דווקא את הנעליים? – בגלל מידתם המיוחדת – מספר 52! 

חמש שנים אחר כך מצאתי את עצמי במשפחת־שכול אחרת, שביקשה לעשות סדר במזכרות שנשארו מבנם החייל. את המדים שלו המלצתי להם להחזיר לצה"ל, הרי מה שונה במדים האלה שהופך אותם ל'שלו'? כל המדים נראים אותו דבר, אפילו הריח האישי שאולי דבק בהם בשעתו התנדף מזמן. את סיכת הלוחם הצעתי להם לשמור, הגם שצולמה.

מזכרת לא רגילה שמצאנו אצל סבתא של בעלי קשורה למנהג מיוחד: למדוד את גובהו של כל נכד שהגיע אליה לביקור, ולרשום את התוצאה שנמדדה. כך עקבה אחר התפתחותו של כל אחד מנכדיה. בתה, דודתי, שמרה את הרשימות הללו למזכרת. אם אינני טועה, בני הדור השלישי כבר זרקו את הניירות שעליהם נרשמו מדידות הגובה. כנראה לא מצאו בו ערך לעצמם ולא ערך הראוי לעבור לדור הבא.

כשהפקתי סרט לזכר הוריה של אמי, חשבתי שהעיזבון של סבא שלי הוא בסדר גודל של ארכיון לאומי. אז הגיעה לפתחנו הפקתו של סרט זיכרון על דינה פישר. נוכחתי לדעת שיש ארכיונים פרטיים גדולים מזה של סבי… 

דינה הייתה מורה. מורה שעודדה את תלמידיה לכתוב בכך שהתכתבה אתם בעצמה. בתה היחידה ידעה שאִמה שמרה ארגזי מזכרות רבים, אבל רק לאחר פטירתה התגלה לעיני הבת היקף העיזבון: אלפי גלויות, דפי יומן, מחברות ועבודות של תלמידים, תמונות, ברכות שקיבלה וטיוטות של מכתבים. ארכיון בממדים עצומים וכמעט בלתי נתפסים. שרה פרלמן, בתה של דינה, פנתה אלינו וביקשה שנעזור לה ליצור סרט מכל הירושה הזאת. בקולה של הבת הדהדו שני מכאובים: האחד – תחושת אחריות עצומה, בד בבד עם אי־הידיעה מדוע שמרה האם על כל אלה ומה בדיוק רצתה שייעשה עם החומר הכתוב. האחר היה בעיית המקום. הארגזים האלה תפסו מרחב גדול בבית. הסכמנו עם שרה שאין עניין להעביר את ארגזי הניירת כמות שהם לדור הבא. גם הם לא יידעו מה לעשות בהם ובבוא היום, גם לא יהיה להם את מי לשאול והם פשוט יזרקו הכול לפח, וכה חבל: הרי המורה דינה פישר הוקירה את תלמידיה ואת המאמצים שהשקיעו בעבודותיהם. הרגשנו שאנחנו ממלאים שליחות, נאמנים לצוואה־לא־כתובה. סרקנו רבים מן הכתבים. צילמנו בווידיאו את הבת מספרת מה למדה אחרי עיון של כמה חודשים בתכולתם של כל הארגזים. בסופו של דבר, ארזנו הכול, כולל תמונות וקטעי סרטים שתועדה בהם, בסרט זיכרון מכובד וחינוכי במיוחד, כיאה למורה דינה פישר ז"ל. מארגזי המזכרות בחרה שרה לשמור לנצח רק מדגם קטן ומייצג וכל השאר (ארגזים רבים ומלאים) נזרקו לפח. היא אמרה לנו: "הרגשתי כאילו מצאתי אוצר שלא יסולא בפז, גילוי נדיר כמו חזרה במנהרת־הזמן לתקופות בחייה שלא הכרתי והמזכרות שפכו עליהן אור מיוחד. התחושה של הפקת הסרט השאירה לי טעם מיוחד במינו… אמנם ידעתי שהייתה לי אימא מיוחדת אך אחרי תהליך הפקת הסרט גיליתי עוד ועוד עומקים ורבדים שלולא הייתי מוצאת את החומר לא הייתי מתוודעת אליהם לעולם. כל 'שקל' של השקעה היה שווה את החוויה ואת הזיכרונות שנותרו לי ולבני המשפחה. במאמר מוסגר אומר כי מי שאוגר זיכרונות עושה זאת בשביל לשמר את הנוסטלגיה עבורו אך שלא במתכוון משאיר מתנה מיוחדת לצאצאיו".

בני משפחת לנצ'נר גדלו עם אבא שורד שואה, שבחר לשכוח את זוועות והמסר המרכזי שהעביר להם, וזה גם השם שנתנו לסרט שהפיקו לזכרו הוא "מחר תזרח השמש". 

הם ידעו לספר על קופסת תמונות ותעודות שהייתה כל השנים בבוידעם, ואבא לא ידע שהם יודעים על קיומה. הזמנה לחתונה שמצאו בקופסא לימדה אותם שאבא היה נשוי פעם למישהי שהכיר לאחר השואה, אבל היא עלתה לארץ לפניו ונפלה במלחמת השחרור בקרב על כפר עציון.

במהלך הפקת הסרט הפכו את הבית עד שמצאו את תכולת הקופסא, והופתעו לגלות גם יומן שכתב אביהם בשנת 1945 על התקבצות היהודים פליטי השואה וההכנות שעשו לעלייה לארץ. דמותו של אביהם כמנהיג כפי שהשתקפה ביומן הזה הוסיפה אור גדול לדמות הנאצלת שהכירו כאב.

סרט – נפתלי לנצ'נר ז"ל – סיפור חייו:

https://youtu.be/gcmp5W5X410

הפקת סרטי זיכרונות
זה העסק שלנו

הפקת סרטי תדמית
זה העסק שלנו

הפקת סרט תדמית לעסק שלך
זה המקצוע שלנו

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם