התיעוד – הלכה למעשה

מודעות לתיעוד אינה מספיקה

כתיבתה של עבודת שורשים היא חלק מתכנית הלימודים. העבודה תכלול בדרך כלל ראיונות של בני משפחה כמו סבא או סבתא. מניסיוני, אנחנו לא בודקים לעומק אם הילד קיבל הנחיות ברורות מה לשאול, וגם כשיש הנחיות, לא תמיד יֵדע הוא להציג בעצמו את השאלות הנכונות. לצורך העבודה הוא 'סוחב' תמונה לדודה ו'מושך' תמונות מהאלבום, מדביק בקלסר וכולם שמחים ומרוצים שהסיפור ההיסטורי החשוב תועד אחת ולתמיד. כעבור עשרים שנה, הילד, שבגר בינתיים והיה לאב, מבקש למצוא את הסיפור שתיעד כדי לספר לבניו על המורשת המשפחתית. אז מתברר לו שהעבודה אינה מספיקה. ראשית, מסתבר שכושר ההבנה של ילד בן שלוש־עשרה שונה מכושר ההבנה של אדם מבוגר. אפילו את משמעות המונח 'מלחמת העולם' הוא לא באמת הבין בשעתו. איך יכולנו לסמוך עליו שידע לערוך ריאיון בעל גוון היסטורי? שנית, הסיפור תועד בצורה חובבנית וללא מודעות יתרה לאיכות ההקלטה והצילום. אם נערכה הקלטה, סובל הפסקול מרעשי רקע שמפריעים, ולעתים אף גוברים על קולות השיחה: אוטובוס שחלף ברחוב; מאוורר; שיעול של המראיין באמצע משפט חשוב של המרואיין; וצלצול הטלפון שלא נותק בתחילת ההקלטה. ואם בבגרותו ירצה הנכד לתקן את התיעוד ולהבהיר את הסתום, ימצא את עצמו, כנראה, מול סבא שאיבד את צלילותו או חלילה הלך לעולמו.

חשיבותו של תיעוד

אני מרבה להתייחס לערך השימור, ומתכוונת גם לחובת התיעוד, בכל אופן שתבחרו לתעד. גם ספר מתכונים משפחתי יכול להיות תיעוד העובר מדור לדור. התאכזבתי כל כך לגלות שאיש מבני המשפחה לא יודע להכין את עוגת הגבינה הנפלאה והמפורסמת של מאירה ולוסקי ז"ל, דודה שלי. תמיד סמכו עליה שתדאג לעוגת גבינה לשבת. לכולם היה ברור שהיא המומחית לדבר ואין חיקויים, ולכן מעולם לא ניסו לאפות כמוה או במקומה ואיש לא העלה על דעתו לרשום מפיה את המתכון. הסוד ירד עמה לקבר.

אימא שלי מקפידה לרשום בפירוט בספר ה'יזכור' שלה את תאריכי הפטירה של כל הסבים והסבתות במשפחתנו ולצד כל תאריך – רישום ברור של מקום הקבורה. ברור לי שביום מן הימים הספר הזה, או לפחות צילום שלו, יעבור אליי ואני אמשיך את מנהגה לבקר בקברי אבות ואימהות. אודה ולא אבוש: אלמלא כתבה אמי בבירור את מיקום הקברים, אפילו לא הייתי מנסה לחפשם.

הדרך הנכונה לצילום ריאיון 

החלטתם לצלם ריאיון שבו אתם המראיינים או המרואיינים? אתם רוצים לחסוך כסף ולעשות זאת בעצמכם באמצעים ביתיים?

אם כן, כדאי שתקפידו על ההנחיות שאפרט להלן. כך גם תמנעו עוגמת נפש וגם לא תצטרכו לשלם פעמיים – – – ואני כותבת זאת מניסיון. לא משפחה אחת ולא שתיים ביקשו את עזרתנו אחרי שכבר התחילו לצלם בעזרת צלם לא־מקצועי. ברוב המקרים היה הפתרון לחזור על הצילומים. 

לא תמיד קל לחזור על הצילומים, לפעמים אפילו קשה מאוד. דוגמה: צילומים שנערכו בקריית־שמונה לבוגרי ישיבה – לאחר שכבר הגיעו במיוחד לצפון לצורך הצילום נאלצו הם לשוב ולהתכנס לעוד יום צילומים. מדוע? מפני שהצלם השתמש במיקרופון חיצוני שביטל את המיקרופון הפנימי של המצלמה. ומשהתקלקל המיקרופון החיצוני, לא היה סאונד ולסרט לא היה פסקול. ולא היה פשוט לשוב ולכנס את כל הבחורים בצפון לצילום חוזר. 

במקרה אחר היה צורך לחזור על צילום בסרט שהפיקה משפחה והם פשוט ויתרו – היה מדובר בסבא מבוגר שהוזמן ל'מעיין הגבורה' כדי לספר לנכד על גבורתו במלחמת ששת־הימים. בגלל רצונם לחסוך, צילמו בני המשפחה בעצמם את הסב מספר לנכדו. מה רב היה מפח־הנפש כשנאלצו להאזין משך שעה שלמה לא לקולותיהם של סבא ונכדו, אלא לצלילי פכפוך המים של מעין הגבורה! 

מצלמה לא מסננת רעשים. שלא כמו לאוזן אנושית, למצלמת וידיאו אין שמיעה סלקטיבית, ולכן היא קולטת בנאמנות את כל הקולות ואת הצלילים שהיא שומעת. לעתים לא די במצלמת וידיאו ביתית. נחוץ ציוד מקצועי כגון מיקרופון עם מגן רוח או מיקרופון אלחוטי שמצמידים לדש הבגד של הדוברים בסרט. 

בסופו של מאמץ, נאלצו בני המשפחה לוותר על קטע הווידיאו הזה, שאותו תכננו לשלב בסרט הבר־מצווה של הנכד.

אלמנה טרייה הזמינה את השכן שלה, צלם אירועים במקצועו, שיצלם אותה מספרת על זיכרונותיה מבעלה שנרצח בפיגוע לפני חודש ימים. הסאונד דווקא הוקלט כראוי, אך ניכר בצלם שלא חש בנוח לעצור אותה בשטף הדיבור הכואב ולבקש ממנה לחזור על משפטים שנאמרו בגרון חנוק. דבריה לא נקלטו היטב והצילום עצמו לא החמיא, בלשון המעטה, כי הצלם חשש, כנראה, להעיר לה על מראה פניה. זאת ועוד: בריאיון המצולם ישבה היא על הספה מול הצלם ושקע החשמל על הקיר מאחוריה בלט יתר על המידה. למה לא הסתיר אותו מאחורי עציץ או חפץ נאה אחר? האיש התמחה בצילום אירועים שמחים והתקשה, כנראה, במטלה האיומה של תיעוד דברי האלמנה, אלמנת שכנו הקרוב שנהרג זמן קצר לפני כן. 

הפקנו סרט משפחתי רב־משתתפים – עשרים־ואחד מרואיינים השתתפו בו וכולם בני־דודים. ממוצע הגילים שלהם היה יותר משבעים שנה. לאחר שצפו בסרט, קיבלנו מהם מחמאה משותפת: "נראינו טוב!". 

אדם המשקיע בתיעוד למען הדורות הבאים רואה לנגד עיניו את בני הנינים. חשוב לו להיראות במיטבו ולהיזכר כאדם מכובד ונאה.

ולאחר כל אלה… איך תעשו זאת בעצמכם במינימום מפח־נפש ובמקסימום הצלחה? 

  • הקפידו שהרקע לא יהיה בהיר ולכל הפחות לא מואר מדי – צבע לבן הוא צבע חזק מאוד והוא מחזיר אור. לכן לא מומלץ להצטלם ליד קיר לבן או ליד חלון, אלא אם הוא מכוסה בווילון כהה.

  • הקפידו ליצור ניגוד (קונטרסט) בין המצולם לבין הרקע. אם גוון פניו של המצולם בהיר, לא לצלם אותו על רקע בהיר. גם לבוש בהיר מבקש רקע צבעוני או כהה.  העיקר שתהיה ניגודיות. אז יובלט המצולם ולא ייבלע ברקע. 

  • כדי למנוע ריצודים בסרט הווידיאו או סִנְווּר של הצופה, הנחו את המצולם להימנע מלבוש מפוספס או בצבע לבן בוהק. 

  • כוונו את המצלמה כך שלא יהיה ברקע שטח־מת גדול מדי – קובעים את מרחק המצלמה מהמרואיין ומכוונים את התקריב (זום) כך שפניו של המצולם ממלאים את רוב שטח הצילום. לכל הפחות צריך להשתדל שלא יהיה מעל ראשו של המצולם יותר מדי שטח ריק.

  • יש לדאוג שהמצולם יראה במיטבו, וּבִּחרו מיקום מכובד לצילום: רקע נקי מלכלוכים או מחפצים העשויים למשוך אליהם את תשומת הלב של הצופה. מראה מתאים: גם אם המצולם איש נכבד או מבוגר, אל תתביישו, אם צריך, להעיר לו בעדינות על הופעה לא מוקפדת. המצולם לא רואה את עצמו. אילו ראה כפתור פתוח בחולצתו, או קווצת שיער שנשמטה על פניו, היה, מן הסתם, רוצה לתקן את מראהו.

  • עִמדו מול המצולם כאשר המצלמה בגובה העיניים של המצולם. מה שרואה הצלם מבעד לעדשת המצלמה – הוא המראה שיראו הצופים בסרט. לא נכון להפריד בין המצלמה לבין המראיין. אם המצולם עונה על שאלותיו של אדם אחר ואינו פונה בדבריו אל הצלם בסרט יראו אותו מסתכל למקום אחר, וייוותר הרושם שהוא אינו ממוקד. אם הצלם הוא גם המראיין אזי צריך להקפיד שלא יהיה רחוק מהמצלמה, ולהימנע מפער בין הצלם לבין המצולם, כדי שמבטו של המצולם יפגוש את עיני הצופים וכדי שלא ייראה כאילו הוא מסתכל עליהם מלמטה או מלמעלה. 

  • צלמו צילומים אופקיים ולא אנכיים. עם צילומים במצלמת וידאו  אין בעיה כי מסך הצילום שלהם רוחבי, אך כאשר מצלמים בטלפון נייד על־פי־רוב נִטֶּה  להחזיק את המכשיר במאונך, כמו בשעת דיבור. וכשמצלמים דמות, לרובנו נדמה שנכון להחזיק את הטלפון במאונך כדי שהדמות תיכנס לתמונה בשלמותה (מלמעלה עד למטה…). אך מסכי המחשב והקולנוע הם אופקיים ובשעת ההקרנה תתברר הטעות – כאשר משלבים בסרט צילום מאונך, קורה אחד מהשניים: נשארים פסים שחורים משני צדי התמונה שצולמה בטלפון; ואם ננסה להגדיל את התמונה כדי להתאימה לרוחב המסך, ייחתך החלק העליון או התחתון או שניהם.

  • העמידו את המצלמה על חצובה כדי שהצילום יהיה יציב. מומלץ להיעזר בחצובה שניתן לחבר אליה את המצלמה ואל תיגעו בה תוך כדי הצילום! קשה מאוד לצלם יציב בלי חצובה, גם כשנדמה שאיננו זזים. בעין אנושית ייתכן שנראה מבעד לעדשת המצלמה שאין תזוזה, אבל כשרואים את הצילום מתברר שאפילו נשימות הצלם יצרו תזוזות. זכרו את הכלל הנוגע למרחק בין המצלמה לבין המראיין: אם הצלם הוא גם המראיין, מוטב שלא יתרחק הצלם־מראיין מהמצלמה.

  • השתיקו גורמי רעש כמו מזגן או מים. מצלמה קולטת כל רעש בסביבתה וכל הרעשים נקלטים באותה המידה. השמיעה שלנו סלקטיבית, ולכן כשאנחנו מקשיבים למישהו אנחנו בוחרים לקלוט רק את הקולות הבוקעים ממנו ומנטרלים אוטומטית את רעשי הסביבה. למצלמה, כאמור, אין כישורים כאלה. צריך להקשיב לשקט לפני שמתחילים לצלם, ואז מגלים שהשקט הוא לא ממש שקט: מכשיר חשמלי שמזמזם או מטרטר (מזגן? מאורר? מקרר?); ציוץ ציפורים, נביחת כלבים, שריקת הרוח או פכפוך המים ועוד צלילים מן הטבע. כל מה שאפשר להשתיק או לכבות – נדומם. אם צריך להתרחק או לסגור דלת – נעשה זאת.  גם במהלך הצילום, אם עוברת משאית בדיוק באמצע משפט, נבקש מהמרואיין לחזור על המשפט מתחילתו. אני ממליצה לחבר אוזניות למצלמה – אמצעי פשוט שיכול לעזור מאוד. המצלם יוכל לשמוע באמצעותן את הפסקול המוקלט, ולצלם שוב קטעים שלא נשמעים טוב.

  • אם בחרתם להשתמש במיקרופון חיצוני, בִּדקו את ההשפעה של החיבור שלו על מיקרופון הפנימי במצלמה – אם החיבור החיצוני מבטל את ההקלטה של המצלמה, תיווצר בעיה במקרה של תקלה במיקרופון החיצוני (לעתים החוט שיוצא מהמצלמה אל המיקרופון גורם לרעשים, או המַחְבָּר תקול, ואז תצא ההקלטה פגומה). כל עוד המיקרופון הפנימי של המצלמה פועל, יש גיבוי. לא מומלץ להשתמש במיקרופון חיצוני אלא אם כן משתמשים באוזניות במשך כל הצילום . 

  • בתחילת ההקלטה בקשו מהמרואיין לומר את שמו ואמרו את התאריך שבו מתקיים הריאיון. מומלץ גם לציין את המיקום. לא לסמוך רק על השם שניתן לקובץ או לתיקיה  שהוא יאוחסן בה. כך יוכלו הצופים לדעת לאיזו שנה מתכוון הדובר כאשר הוא מציין במהלך סיפורו "לפני עשר שנים", למשל. זה גם המקום להוסיף הגדרת תפקיד אם היא חשובה למרואיין. כשהמרואיין אומר המרואיין את שמו בקשו ממנו לאייתו כדי שמי שיערוך סרט מהצילומים האלה, ידע מה לכתוב בכתובית השם ולא יעשה טעויות.

  • שמרו את קובץ ההקלטה בפורמט מקור ותנו לו שם ברור (ואם אפשר קצר) וצרו לו גיבוי מיד באמצעות העתקתו למחשב או לכונן חיצוני. גבו אותו. 

  • עדיף תמיד להקליט קטע קצר לניסיון ולבדוק אם הוא תקין.

איך לראיין אדם מבוגר?

כשאתם יושבים מול אדם מבוגר ומבקשים ממנו לספר לכם את סיפור חייו או זיכרונותיו, יש לכם תפקיד חשוב: אתם אלה שמכוונים אותו ואתם אחראים לתוצרי הריאיון. אל תסמכו על המרואיין שיזכור לספר הכול. הגיוני שיחזור הביתה וייזכר בדברים ששכח לספר, כי מעמד התיעוד לכשעצמו עשוי להלחיץ. 

כשאדם מספר על תקופה כלשהי או על מקום כלשהו, הוא נוטה לחוות מחדש את ההתרחשויות ולשקוע בהן ואז יתקשה לדלג מתקופה לתקופה. ולכן רצוי ששואל השאלות יהיה אדם ניטרלי שיסייע למרואיין לשמור על הרצף: או להחליף נושא או להחזיר אותו לנושא שדיבר עליו קודם לכן כי לפעמים הדובר נזכר פתאום בדבר אחר ושוכח על מה דיבר בתחילת המשפט.

תכלית הריאיון: לשמוע סיפורים וחוויות. אם המרואיין שלנו מדבר בסיסמאות או בהכללות, גם אם הוא משתמש באפיון ישיר, כמו "הוא היה אדם טוב", נבקש שידגים את דבריו בסיפור. אפשר לכוון אותו באמצעות שאלות כמו: "מה נהג הוא לומר לך?", "מה אמרת לו?", "איך נהג לומר זאת?", "איך נהג לעשות זאת?", "מה חשב על…", "אם היית שואל אותו למה הוא עושה זאת, מה הוא היה עונה לך?" וכדומה. בעזרת שאלות כאלה נקבל תשובות של מהות, על אמונות ודעות, הלך־רוח ועומק מחשבה. 

דרושות גם שאלות שנועדו לאיסוף מידע: "מה היו עיסוקיו?", "לאן נהג ללכת?" וכדומה.

תחקיר מוקדם והכנת שאלות מראש יקלו הן על המראיין והן על המרואיין.

בבית הספר לימדו אותנו לענות תשובות מלאות. כך נקפיד לקבל מהמרואיין שלנו תשובות מלאות. אם שאלתם: "איפה היית ומה עשית בשעה שהכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל?" עליכם לצפות לתשובה שתתחיל במילים: "בזמן שבן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל הייתי ב…. ועשיתי…". יש להסביר למרואיין שהצופה לא שומע את שאלות המראיין אלא רק את התשובות.

כאשר מראיינים יותר מאדם אחד, יש להקפיד שכל אחד ידבר בתורו. רצוי להסביר למרואיינים מראש שהמצלמה מכוונת בכל פעם לדובר אחד ולכן לא רואים דובר אחר המתפרץ לדבריו. נוסף על כך, התפרצות תגרום להפסיד את המשפט שאמר הדובר שהופרע, ואז נצטרך לבקש ממנו לחזור על המשפט שוב – והמתפרץ ייאלץ להמשיך לחכות לתורו לדבר.

התלבטתי אם לכתוב את הפסקה הבאה… ועיניכם הרואות – החלטתי לכתוב: יש אנשים מבוגרים הנוטים להפליג בדיבור על עצמם ובסיפורים על חייהם. זאת הסיבה שאנחנו מעודדים צעירים לתת להוריהם מתנה ולהשקיע בסרט משפחתי בסגנון 'חיים שכאלה'. כל עוד המרואיין המבוגר מספר על עצמו בסרט שהופק לכבודו – זה מצוין. הוא נהנה, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם מראיינים אדם מבוגר על זיכרונותיו ממישהו אחר, יש לשים לב שלא יסטה מהנושא ויגלוש לסיפורים על עצמו. הסיפורים מעניינים ומועילים לתקשורת טובה עם המרואיין, אבל צריך לזכור: ייתכן שלא יהיה להם סוף… הדרך הטובה ביותר היא לאפשר למרואיין לדבר מעט על עצמו, ואז, בעדינות רבה, להטות אותו לאפיק השיחה שלשמו התכנסנו.

האם לראיין אנשים בקבוצה או כל אחד לחוד? 

השאלה שבכותרת מתייחסת לריאיון מצולם עם כמה אנשים בנושא משותף. 

כדי לחסוך בזמן הצילום וההתארגנות, עדיף צילום של כולם יחד, אך לחיסכון יש מחיר ולצילום המשותף חסרונות: 

  • בסרט הערוך יהיה הרקע של כל הדוברים אחיד – נפסיד גיוון. 

  • כשאחד מבני הקבוצה מדבר, לאחרים קשה מאוד לשמור על שקט ולהימנע מלהפריע לדובר. 

  • חיסרון גדול שיבינו רק מפיקי סרטים – במאי הסרט שואף להשיג דוברים שונים המספרים את אותו סיפור. בעריכה משלבים את הסיפורים השונים ומרכיבים סיפור שלם המתואר מכמה נקודות מבט. כשיושבים יחד כל הדוברים, קשה לבקש מאחד מהם לחזור על סיפור שסופר על־ידי מישהו אחר – מפסידים נקודת מבט שונה. 

עם זאת, יש גם יתרונות למפגש הדוברים:

  • הם מזכירים זה לזה פרטים וחוויות

  • הדינמיקה החיובית מַחֲיָה את הסיפור, יותר מאשר בריאיון אחד על אחד.

איך לשאול?

ככל שהשאלות יהיו ארוכות יותר, כך התשובות שנקבל יהיו קצרות יותר, ולהפך. שאלה כמו: "האם נכון שהיחסים בין ההורים שלך היו מדהימים והיוו דוגמה לכל הבאים אחריהם?" בהכרח תגרור אחריה תשובה קצרה: "כן" או "לא". מוטב לשאול: "בבקשה תתאר לי, איך היו היחסים בין ההורים?" ואז התשובה עשויה להיות: "היו ביניהם יחסים מדהימים, הם ממש היו דוגמה לכל הבאים אחריהם" ועוד.

מה לשאול?

ראשית, יש לשאול על הרצף הכרונולוגי של החיים – זמנים, מקומות ושמות – ומתוכו לנסות לדלות את האירועים המשמעותיים ועליהם לבקש הרחבה.

שנית, אם התשובה כללית, לא לוותר ולבקש המחשה ופרטים (למשל, אם מרואיין אומר "אז שיחקנו בחוץ כי לא היו מחשבים", יש לשאול אותו "במה בדיוק שיחקתם?").

שלישית, מומלץ מאוד לבקש מהמרואיין לשחזר בסיפורו כל מיני סיטואציות ותמונות מהחיים – שולחן שבת, ליל הסדר ועוד. כמו כן בקשו מהמרואיין לשיר מנגינות שזוכר מזמן, בדרך כלל תופתעו מהתרגשותו. 

מומלץ לשאול את המרואיינים על מה הם מודים בחייהם, על מה הם מתחרטים, ומה גורם להם נחת, אם הם קולחים ומשתפים פעולה.

ולבסוף, בסיום הריאיון חובה לשאול את המרואיין מהם הדברים החשובים לו בחיים ומה הוא רוצה להעביר לדורות הבאים.

איך מחברים את הדור הצעיר לסיפורי סבתא? 

ילדים זקוקים להמחשות כדי שיתעניינו בסיפורים מן העבר.

המחשות יכולות להיעשות בדרכים הבאות:

  • הַמְחָזָה. תארו לכם איך ירגיש ילד שילבש בגד ישן שלכם, ויקבל מכם הנחיות איך 'לשחק' את הילד שהייתם…

  • ציור.

  • פיסול בחול.

  • סיפור מלווה בתמונות ישנות. 

  • ציר זמן משורטט. תפיסת הזמן אצל ילדים צעירים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות אינה מפותחת דיה. לכן הם לא תמיד יודעים את הסדר הנכון של השתלשלות הסיפורים ההיסטוריים. הם יכולים להתבלבל בין העליות השונות, למשל. ציר זמן משורטט וברור יכול להקל עליהם.

  • המחשה פיזית של הזמן באמצעות קוביות. כל קובייה תייצג חמש או עשר שנים. ספירה של הקוביות תאפשר לילדים להבין את משך הזמן שעבר מהאירוע המסופר ועד היום.

  • חידה, כתב חידה, חפץ מיוחד, תמונה מיוחדת. כל אלה עשויים למשוך את הילדים להאזין לסיפורו של המבוגר.

משחק ליום ההולדת של אדם מבוגר

הכינו לוחות בינגו שעליהם רשומים שמות של מקומות – תחנות בחיים או דמויות מחייו של החתן־יום־הולדת.

על כל מושג להופיע בכמה לוחות.

בעזרת מקרן, הראו למשתתפים תמונות ללא כותרת וחודו עליהן חידות מתאימות.

התשובות, כמובן, רשומות על־גבי לוחות הבינגו!

כך תיצרו עניין והקשבה, בייחוד אם המנצח במשחק הבינגו יקבל פרס. 

סביר להניח שהצגת התמונות תעודד את גיבור השמחה לספר על חייו.

וכמובן: מומלץ להצמיד לבגדו מיקרופון־דש ולתעד את האירוע.

להנגיש לדור הבא את התמונות והמסמכים

  • סרקו תמונות ישנות ושתפו בווטסאפ המשפחתי פעם בשבוע.

  • אפשר להכין בעזרת התמונות חידה שבועית שתועבר בווטסאפ. 

  • אפשר לשתף 'תמונות בזוגות': תמונה אחת מאז, וזוגתה – תמונה של אותו האדם, או אותו המקום, כפי שהוא היום. 

  • אם מצאתם כתב יד מעניין – סרקו אותו, הדפיסו בהגדלה ותלו בבית.

  • מצאו שימוש לחפצים ישנים בעיטור הבית, לאחסון חפצים או ככלי לעציצים.

  • כל חפץ כזה מזמין שאלת 'מה נשתנה' ובעקבותיה יהיו הילדים קשובים לסיפור מעניין מהחיים.

הפעלה מצוינת לבני נוער

הציעו לבני הנוער להכין מהתמונות ומהמסמכים הישנים אלבום דיגיטלי מעוצב. 

הציעו להם להוסיף כיתוב לצד התמונות. כך יתקבל ספר שורשים בהפקה משפחתית.

יש חברות המציעות עיצוב עצמי של אלבום דיגיטלי והדפסתו כספר, והמחיר לא יקר.

הפעילות הזו מניבה כמה תוצאות:

  • מחברת את בני הנוער עם זקני המשפחה

  • מביאה לכך שהתמונות נסרקות ונשמרות

  • משאירה לדורות הבאים עדות כתובה: מי בתמונה? במה עסק? באלו נסיבות ובאיזה מקום צולם?

סיור משפחתי

בעשור האחרון הפקנו ב'אולפני אתרוג' עשרות סרטי זיכרונות של אנשים מבוגרים. ברובם שולב סיור שורשים משפחתי שתיעדנו.

בסיורים השתתפו שלושה דורות ויותר. 

הסיור הוא חוויה מוחשית המעוררת זיכרונות ומזמנת שיח בין המשתתפים. כשגיבור הסיפור חושש לדבר על עצמו ולהיות במרכז, המפגשים במהלך הסיור (ויש שמתכננים אותם מראש) מפוגגים את 'תחושת הגיבור'. וגם אם הגיבור לא אוהב לדבר או לא ממש זוכר, המפגש עם המקומות עצמם ועם האנשים שם – זה הסיפור!

מבין המשפחות שתיעדנו, היו שהסתפקו בחוויית הטיול עצמה אבל, כאמור, היו גם שהשתמשו בצילומים לצורך עריכת סרט זיכרונות משפחתי.

סרטים כאלה הם דרך נפלאה להחיות את זיכרונות העבר כך שיהיו משמעותיים בעתיד, בתהליך המגבש את המשפחה בהווה.

הפקת סרטי זיכרונות
זה העסק שלנו

הפקת סרטי תדמית
זה העסק שלנו

הפקת סרט תדמית לעסק שלך
זה המקצוע שלנו

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם