הסיפור שמאחורי המזכרות

איך להנציח את הסיפור שמאחורי המזכרות, מה עושים כשאין מזכרות ואיך הסיפור מרפא את הנפש.

איך יוצרים ארכיון יש מאין?

הפרק הזה מוקדש לכל מי שמגלה עניין בשורשיו ובעבר של משפחתו, אבל אין ברשותו מזכרות. קורה. 

אולי מי מבני המשפחה 'אימץ' את התמונות ואת התעודות הישנות והחשובות.

אולי כלל לא היו תמונות – ייתכן שבעבר לא היו למשפחה אמצעים לצלם או לשכור שירותי צילום. 

היו משפחות שקנו מצלמה במיטב כספם, אפילו יד־שנייה, אבל לא היה להם כסף לפתח את הצילומים ונשארו סרטי צילום שלאיש אין מושג מה צולם בהם. 

התמונות המשפחתיות צולמו בסטודיו מיוחד או ששכרו את שירותיו של צלם שבא לאירוע. תמורת סכום נאה קיבלו המזמינים את הסרט או את התמונות בפורמט הניתן לצפייה. מגיעים אלינו תצלומי חתונות שצולמו לפני יובל שנים. לעתים אנחנו רואים בהם רק מוזמנים מצד החתן או מצד הכלה. וההסבר שקיבלנו: מי שמימן את הצילום זכה לדקות התיעוד היקרות. ואכן מדובר היה בדקות יקרות. סרט חתונה ארך רבע־שעה לכל היותר. אז לא צילמו כל דבר שזז, אלא דוגמיות בלבד. 

שמעתי מצלם באחד ממושבי הדרום, שיש לו במחסן ביתו מאות סרטי צילום שלא באו לדרוש אותם משיקולי עלות. הצלם, המודע לערכם ההיסטורי של התצלומים (יש ברשותו תצלומים ממלחמת יום־כיפור) לא מסוגל לזרוק אותם. ובצדק.

אני מציעה לפנות לבני משפחה קרובים ורחוקים ולבקש מהם לסרוק את התמונות שברשותם. לא יפריע לאיש שגם לכם יהיה עותק מהתמונות. סריקה אינה פעולה מזיקה, והבלעדיות אינה שיקול במצבים כאלה. אני בטוחה שתופתעו  מהתיעוד הנרחב שתגלו ומהאוצרות המשפחתיים שתמצאו בבתים אחרים. לדוגמה, בני־דודים שצילמו אתכם בשמחות שלהם, או שהצטלמו באירועים שלכם. 

בכל משפחה, כמעט, יש דוד מחוץ־לארץ שמגיע לביקורים שנתיים בארץ, ובכל ביקור הוא מצלם את המשפחה. 

ביישובים קהילתיים קטנים יש את הצלם החובב שמתעד כמעט כל אירוע יישובי. בארכיון הפרטי שלו אפשר למצוא גם תצלומים של בני משפחות היישוב. 

קל יותר לחפש בארכיון כתוב: מכתבים שכתב או קיבל מי מבני משפחתכם, הקדשות, גלויות ברכה, פרסומים בעיתון או מכתבים למערכת. כדאי לדעת מראש מה מחפשים, אך ידיעה מוקדמת אינה גורם מכריע בהצלחת האיתור. כשמגיעים למקומות הנכונים מוצאים בנקל עדויות מפתיעות ומופלאות.

וכבר קרה לנו שמצאנו בהסרטות של משפחה אחת מישהו שהכרנו מהפקה של משפחה אחרת מברך ביום הולדת או רוקד בחתונה. 

אם מציעים לכם סרט ערוך, בקשו את קבצי המקור שבהם השתמשו לעריכת הסרט, קבצים נקיים מפסקול מוטבע. מסובך מאוד לערוך סרט חדש מסרט ישן שמוזיקת רקע מוטבעת בפסקול – תהליך ההטבעה גורם לכך שאי־אפשר להפריד את הדיבור ממנגינת הרקע. ואם נוספו בעת העריכה כתוביות או אפקטים – לא ניתן לשנותם או להסירם מהסרט הערוך בשעה שמנסים ליצור ממנו סרט חדש. 

כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר, נסו להשיג את החומר הארכיוני המקורי ואל תסתפקו בהעתק. כשנסרוק תמונה מספר זיכרון, היא לא תדמה לסריקה מהתמונה המקורית.

כיצד להנציח את הסיפור שמאחורי המזכרות?

יש מזכרות שאי־אפשר לסרוק או להמיר כמו כלי־עבודה, רהיטים, תכשיטים או בגדים ישנים.

וגם המזכרות שהמרנו לקבצים דיגיטליים, עדיין חסר בהן משהו – חסר הסיפור – הן עדיין לא מספרות את הסיפור המלא שלהן. 

יש דרכים לשמר את הזיכרונות שמאחורי המזכרות: מצלמים בווידיאו אדם שמחזיק חפץ זה או אחר ומספר עליו; מראה למצלמה תמונה זו או אחרת, מסמך כזה או אחר; ואפילו מצטלם במקום שיש לו סיפור לספר עליו. 

את הצילום נדאג לשמור, כמובן, כקובץ דיגיטלי. בתחילת ההסרטה נקפיד שהמצולם יאמר את שמו ואת תאריך הצילום, יציג את המזכרת שהוא מתייחס אליה ואז יספר למצלמה כל מה שלבו חפץ. 

כדאי להדריך את המצולם כך: "בְּדַבֶּרְךָ, תזכור שיושבים מולך בני הדור הבא וזה שאחריו. הם לא מכירים את כל המושגים ואת הלך הרוח של התקופה שבה גדלת ועליה אתה מספר. ולכן אל תחסוך במילים, וספר למצלמה על הכול: על התקופה, עליך ועל מעשיך. ואם תאמר מילה התלויה בזמן ומובנת רק לבני תקופתה ('גזעי' או 'סבבה', למשל…) באר את כוונתך. אל תאמר 'לפני חמישים שנה' ותאלץ את הצופה לחשב באיזו שנה בדיוק מדובר. גם אם ציינת בתחילת ההקלטה את התאריך ביום הצילום, ציין בבהירות את תאריכי האירועים שעליהם אתה מספר.

עקבות מן העבר עוברים אלינו עם סיפור. החכמה היא לזהות את הערך בסיפור ולהעבירו בהצלחה לדורות הבאים. כולי הערכה למשפחות המשקיעות מחשבה יצירתית ומשאבים לא מעטים במאמץ למצוא את הדרך שתתאים גם לצאצאיהם להעביר את הסיפור הלאה לבניהם ולבני בניהם. 

ד"ר בלהה בכרך התמחתה בווידאו־תרפיה לאחר ששכלה את בנה בפיגוע טרור והתנסתה בעצמה בהפקת סרט שעזר לה להתמודד עם האבל.

הגעתי לביתה שבבית־אל כדי לדבר אִתה על סרטי זיכרון ונחשפתי לרעיון יצירתי של שימור זיכרונות.

ראיתי מסגרת זכוכית תלויה בכניסה לבית, ובה – שטר של דולר. זה סיפור המעשה של השטר, כפי שסיפרה לי בלהה:

בתחילת שנות־העשרים, עלה אביה יעקב גורדון כחלוץ מליטא לישראל [שאז כונתה 'פלשתינה']. אחותו ציידה אותו בשלושה שטרות של דולר אחד ובהוראה: "להשתמש רק במצב של אין ברירה". 

בשטר הראשון כבר השתמש בעלייה לאנייה, כנראה נתן אותו לאישה אשר הייתה צריכה לשלם מס כלשהו ולא היה לה מימון לכך, ואת שני האחרים שמר 'לשעת מצוקה' שברוך השם לא הגיעה כל חייו. בערוב ימיו נתן שטר לכל אחד משני ילדיו עם ההנחיה: "להשתמש רק במצב של אין ברירה".

את המסר הזה תלו בלהה, הבת, ואחיה שמואל גורדון, כל אחד מהם בסלון ביתו, מתוך אמונה וביטחון באלוקים שלא יזדקקו לשטר לעולם.

ערך מוסף לסיפור הזיכרונות: מרפא לנפש

הדיבור מרפא ומשחרר. בכוחן של מילים לאפשר עיבוד רגשות שנדחקו לאי־שם. אני מציינת זאת כדי להכין אותך, הצלם, גם לבכיו של האדם שאותו אתה מראיין ומצלם. 

הסרט המצולם אינו צריך להיות סרט זיכרון עצוב כדי שהדמעות יצוצו להן ויפתיעו גם את המרואיין וגם את המראיין. ראיתי מרואיינים רבים שסיפרו למצלמה על חוויה מרגשת מילדותם והדמעות לא איחרו לבוא… 

אחד המרואיינים שלנו סיפר זיכרון משנות ילדותו שהעיד על ביתו העני. הוא למד בגן הילדים את הברכות שמברכים על המזון: 'המוציא' – על הלחם – 'בורא מיני מזונות' – על תבשילי דגנים – 'בורא פרי העץ' – על פֵּרות האילן וכן הלאה. הגננת לימדה את הברכות באמצעות משחק: כל הילדים שהביאו מפרי העץ עמדו בטור אחד; כל הילדים שהיו להם 'מזונות'  עמדו בטור אחר. בכל פעם שהגננת שיחקה במשחק הזה, עמד הוא בטור 'המוציא', כי רק לחם היה בבית. עורך־הדין, איש מכובד המתקרב לגיל שישים, מספר על משחק הברכות ונחנק מדמעות שהפתיעו גם אותו. 

רב גדול התראיין על זיכרונותיו מאמו. ובשעה שסיפר איך ארגנה עבורו אמו את כל הציוד הדרוש לקראת הלימודים בכיתה ז, החל לפתע לבכות. מאז היה בן שתים־עשרה הדחיק רגש כואב שלא נרפא מאז.

 

פונים אלינו אנשים שרוצים להפיק סרט זיכרון על יקירם שזה עתה נפטר. הם רוצים להמתיק את הפרדה, לעבד את האבדן ואת הרגשות והגעגועים הנלווים להם. 

זאת הייתה מטרתה של חני גנז מאלקנה בהפקת סרט על בעלה חיים ז"ל, לאחר שנפטר בפתאומיות. היא הציבה לעצמה משימה: לאסוף את שברי חייה. חני עוסקת באמנות ומתמחה בעבודות פסיפס. הסרט נבנה כמתהווה מתוך יצירת אמנות שחני יוצרת משברי זכוכיות בשילוב תמונות יקיריה שנפטרו.

פסיפס חיים – סרט זיכרון לחיים גנז:

https://youtu.be/h7WmhhuOuVc

נורית ועדנה, האחיות לבית גראוס, הפיקו סרט זיכרון על אמם במטרה להכיר לה תודה והערכה ולהיפרד ממנה. לסרט הייתה עוד מטרה: לאפשר להן להיפרד מהבית, בית ילדותן, שהתרוקן לאחר פטירת האם. הסרט כולו צולם בתוך הבית כאשר הן מתהלכות בו ומעלות זיכרונות. כל חפץ בבית הזכיר להם חוויה או משפט שאימא נהגה לומר. והכול – הוקלט וצולם. לא כל הצילום שנערך בבית נכלל בסופו של דבר בסרט. ככה זה בדרך כלל. בידי האחיות נותרו גם סרט זיכרון וגם תיעוד של כל הדברים היקרים ללבן, שיכלו להיעלם או להישכח.

 

 

תיעוד הסיפור המשפחתי

לכל משפחה יש סיפור.

זה יכול להיות סיפור עלייה, התיישבות או חלוציות, 

סיפורה של הקמת משפחה לתפארת,

ואפילו מפעל חיים שכבר עבר לדור הבא.

לכל סיפור יש ערכים.

ערכים שלאורם גדלנו בבית ההורים, ספגנו בילדותנו, ערכים המובילים אותנו עד היום.

אנחנו רוצים לצייד את בנינו ובנותינו בערכים האלה כדי שיעבירו אותם גם לדורות הבאים.

לערכים נלווית מסורת.

שבתות וחגים, מפגשים משפחתיים, אירועים ומנהגים, המאכלים המיוחדים שרק סבתא ידעה לבשל… המסורת המשפחתית מבית אבא (או אימא) המיוחדת רק לנו.

את כל אלה מציפה עבודת התיעוד!

הזיכרונות של סבתא מתקופת הצנע, סיפורי מורשת הקרב של סבא, השמלה שתפרה אימא לנכדה הראשונה, מסיבת ההפתעה שעשינו לאבא, התמונות והספרים, מכתבי האהבה והפתקים שאיש מבני המשפחה לא העז לזרוק, השיר שחיברנו בטיול המשפחתי והשמחה של ההורים בחתונת־הזהב.

מי שגאה בשורשיו ומכבד את עברו מוצא חשיבות בתיעודו של הסיפור המשפחתי

התיעוד דורש השקעה לא קטנה של משאבי זמן (וגם כסף), של סבלנות, ושל רגשות עזים.

מטבע הדברים, ההשקעה נדחית להזדמנות מיוחדת. לעתים קרובות, מרוב דחיות, מחמיצים את ההזדמנות לתיעוד ראוי. ונזכרים מאוחר מדי. 

הסיפור נעלם.

כבר אין מי שיספר אותו.

התמונות, המסמכים והמכתבים הצהיבו והתפוררו.

 הזיכרונות דהו אט־אט ובסופו של דבר – נשכחו.

איזה ערך יש בתמונות שלא יודעים מי מצולם בהן?

מה מרגש במכתב שלא יודעים מי כתב אותו ולמי נועד?

חשוב לבצע את התיעוד בזמן.

זאת הדרך להחיות את הזיכרונות ולהעביר את המסורת ואת הערכים לדור הבא: סרט זיכרון.

האלבום שומר על התמונות.

הספר מספר את הסיפור.

הסרט מעורר לחיים רגשות, מראות וקולות. 

אפילו טעמים.

 

אנו עוסקים לא מעט בהפקת סרטי זיכרון, לטקסים, עבור משפחות ועבור הטלוויזיה. 

קשה לתאר את עצמתה של תחושת הקִרבה הנוצרת אצלנו כלפי אנשים שלא הכרנו טרם הפקת הסרט. 

יש לכך הגדרה: געגוע לאדם שלא הכרנו… 

את הביטוי הזה אני שומעת אצל משפחות רבות שמפיקות בעזרתנו סרט זיכרון שנים רבות לאחר האבדן. מתבטאים כך נכדים או כלות – אנשים שהצטרפו למשפחה אחרי שנפטר אחד מיקיריה. הסרט יוצר את ההיכרות עם האדם שאיננו עוד. ואף שמדובר בסרט, נוצר תהליך של היכרות וחיבור רגשי, ועולות שאלות כגון "מה הוא היה אומר לי? ", "איך הוא היה מתייחס אליי?" וכדומה.
גם אני, כיוצרת הסרט, מרגישה את החיבור ושואלת את השאלות האלה. השנים והניסיון המקצועי אינם מקהים את החוויה.

הנפטר איננו, אבל אנחנו יכולים לשמור ולהנחיל את הערכים שלו לכל דור ובכל תקופה. 

יש בכך סיפוק עצום.

 

הקשיים הפכו לאתגרים והצרות לחוויות

דב אייזן, בן יחיד, שרד עם אמו את מלחמת העולם השנייה בבריחה מברדיצ'ב שבאוקראינה עד לטשקנט שבאוזבקיסטן. הוא הגיע עם אביו ואחותו מפולין למחנה עקורים באוסטריה. רק עם קום המדינה עלו לארץ והשתכנו בשכונת עוני בעיר התחתית של חיפה.

דב ומשפחתו ידעו תלאות לא מעטות. אך דב ניצח את הקשיים, סיים את לימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית, והתמנה למשרות בכירות במשרד החינוך.

לאחר פרישתו לגמלאות התפנה להסתכל אחורנית, להעמיק ולהתבונן באירועים שהתעלם מהם שנים. אשתו נילי יזמה הפקת סרט זיכרונות על בית הוריה החלוצים שהפך לספור מכונן במשפחה. היא ודב החליטו שחשוב לספר גם את סיפורו – סיפור שארית הפליטה שהגיעה מאירופה. בדרך כלל נתפסו הפליטים כפסיבים ואומללים והסרט הראה את כוחה, את יזמתה ואת מסירותה של האם, את ההתמודדות האמיצה עם אבדנים ואת היכולת לבנות חיים חדשים במדינת ישראל.

אנשים שצפו בסרט הופתעו לגלות את המסלול הקשה שעבר דב ואת התפתחותו ששאבה כוח ותעוזה מהתנאים הקשים. הם ציינו שהסרט מראה את איתנותה של רוח־האדם בהתמודדות עם אתגרים שהמציאות מציבה.

ילדיו ונכדיו הצטרפו אליו במסע הזיכרונות בעיר הולדתן, חיפה, והשתתפו בסיור המצולם שנערך במהלך הפקת הסרט.

הם ידעו לזהות את הערכים שהיו נר לרגליו, ולמדו להכיר את האתגר שבקושי. אחד מהם אמר לנו שהוא למד להעריך את ההזדמנויות שנוצרות במפגש עם אנשים ומשפיעות עלינו.

 

סרט – סיפורו של דב אייזן:

https://youtu.be/5PqgS5KEwaU

 

 

משפחות בתהליך הפקה של סרט

בעבודתי ב'אולפני אתרוג' ראיתי אנשים רבים בשעת התהליך של הפקת סרט, העוסק בהם או ביקרים להם. האנשים המעורבים בתהליך ההפקה – חייהם משתנים.

 

גבי ביטון ז"ל נהרג בספטמבר, שנת־אלפיים, בזמן האינתיפאדה השנייה, בפיגוע באוטובוס־הילדים בדרך לכפר־דרום. עברו מאז ארבע־עשרה שנים ובהן גם פונתה המשפחה השכולה מגוש־קטיף. ששת ילדיו של גבי גדלו ובגרו, ואז החליטה אביגיל אלמנתו להפיק סרט לזכרו. 

סרט זיכרון אמתי אינו מוצר שמזמינים, אלא פרויקט שאתה נשאב לתוכו, כל כולך. "היה לי חשוב שהילדים יעברו חוויה", אמרה אביגיל. "אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'ריפוי', אבל ברגע שילדים מדברים על הדברים ויש מישהו שמראיין, שואל שאלות ומכוון, זה מחזיר אותנו שוב לזמן ולמקום ההוא. במשך השנים לא דיברנו על גבי מספיק, רק פה ושם, בעיקר באזכרות. במשך השנה כל אחד עסוק בענייניו, לא עושים פסק זמן כדי לדבר. הסרט נתן זמן של הפסקה, לחשוב ולפתוח את הדברים. זה תהליך שלפעמים מעיק ומכביד, אבל אני שמחה שעברתי אותו". 

כחלק מהסרט, הלכו בני משפחת ביטון לחוף הים, לצורך שחזורו של כפר־דרום, מקום מגוריהם שאותו נאלצו לעזוב. על חוף הים הקימו דגם של הבית שעזבו. "לא האמנתי שהמשפחה תיכנס לזה באופן כל כך מלא וחי", אמרה אביגיל בהתרגשות. "הילדים חוו את בניית הבית מחדש. הם מחפשים את זה, בעיקר הגדולים, אבל גם הקטנים יותר. הם רוצים לחזור לתקופה ההיא".

סרט הזיכרון של משפחת ביטון:

https://youtu.be/ujHtykSkOBc

תהילה ינובסקי לוי התייתמה מאביה כשהייתה תינוקת בת פחות מחודש. את אביה הכירה בעיקר מתמונות ומסיפורים. "מעולם לא מצאתי נקודת מפגש ממשית אתו. גם כשרציתי בכך מאוד, לא היה לי זיכרון מתוק להתרפק עליו, תחושה או אפילו הדהוד של קולו. הדמות שלו והקשר שלי אליו סקרנו אותי יותר ויותר עם השנים, אבל לא עשיתי עם זה כלום. ואז, הפתיעה אותי אימא ברעיון לצלם עליו סרט. 

יום הצילומים נערך בביתה של אימא. אימא אמרה שהיא התכוונה להפיק סרט עבור הנכדים ובני המשפחה שלא הכירו אפילו את הסיפור של אבא, ופתאום הבינה שזה בכלל עבורנו. 

עבורי, הסרט המרגש והעצמתי הזה יהיה ציון דרך נוסף בדרכי אל עצמי".

 

תהליך משפחתי אינו חייב להיות סביב שכול או אבדן. גם אם אבי המשפחה חי וקיים, והגיע לגיל גבורות, זאת הזדמנות להתלכד סביבו ולהתחבר לשורשים של המשפחה באמצעות סרט תעודה משפחתי. "סרט כזה יכול לשמח את סבא וסבתא, וגם לבנות חיבור משפחתי בין הילדים והנכדים", כך ניסחו זאת ארבעה אחים בני משפחה אחת, שהפיקו בעזרתנו סרט עבור אמם בהגיעה לגיל שישים: "גילינו עולם ומלואו אצלנו בתוך המשפחה".

סרט זיכרון לחיים ינובסקי:

https://youtu.be/dudVlyotcj0

אשר ירון ז"ל, אביה של אורית אבנרי מאלון־שבות, נפל במלחמת יום־כיפור והיא רק בת 11 חודשים. היא הפיקה בעזרתנו סרט זיכרון לאביה שלא זכתה להכיר. 

לסרט יש סיפור מסגרת: סיפורה של אורית. הסיפור הזה מתחיל עם לידת בנה הבכור, והיא אז בגילו של אביה שנשא אותה בזרועותיו בטרם יצא למלחמה. אורית מתארת את חייה כְּתֵּבַת־תהודה לחייו של אביה, שלא זכה לחיות אותם במלואם. 

בסרט עולה צורך חזק מאוד של כל בני המשפחה, כולל נכדיו של סבא, שיישאר בן עשרים־וארבע לעד, להרגיש שייכים למשפחה ומחוברים לשרשרת־הדורות.

סרט זיכרון על אשר ירון:

https://youtu.be/AJHyPfZub4E

 

עקב פיגוע, התאלמנה אחותי בגיל צעיר. בנה בכורה היה בן שלוש כשהתייתם מאביו. מיד לאחר תום השבעה, יזמה אחותי צילום וידיאו של הבן. היא הגיעה אלינו עם הילד, חמוש באלבום התמונות שצבר מרגע לידתו. הוא סיפר למצלמה על החוויות שהיו לו עם אבא, לפני שישכח ולא ידע להבדיל בין מה שהוא זוכר מעצמו ומה שמע מאחרים.

במשפחת־שכול אחרת קרה לנו מקרה מעניין עם בת שהפיקה סרט זיכרון על אביה שלא הכירה. הבת תמהה איך לא התבטא בסרט הפן השמח באביה. היא הרי ידעה שאבא שלה היה איש עליז ומצחיק. במהלך הפקת הסרט הסתבר שאביה היה אדם רציני מאוד. תמונתו המחייכת של אביה ליוותה אותה בילדותה והיא היא עיצבה  זיכרון של אביה כאיש מצחיק וטיפחה אותו. בתהליך הפקת הסרט ערכה הבת היכרות מחודשת עם אביה והכירה את דמותו דרך סיפורי אמו ובני המשפחה המורחבת. 

 

סרט זיכרון על עדודי זולדן:

https://youtu.be/c__8KaNWZvk

 

מאחורי כל סיפור משפחתי יש סיפור משפחתי

בראיונות משפחתיים מומלץ לקיים ריאיון משותף עם כל בני המשפחה וגם ראיונות נפרדים לכל אחד מבני המשפחה. כי מאחורי כל סיפור משפחתי יש תמיד סיפור משפחתי…

 

האתגר הגדול בהפקת סרט משפחתי

תמיד זה אחד מבני המשפחה שמתקשר ומברר לגבי הפקת סרט זיכרון או סרט שורשים משפחתי.
האחד הוא לפעמים יוזם הרעיון עצמו ולפעמים נציג המשפחה. כך או כך, מתחיל תהליך עבודה מול כמה מבני המשפחה, בני דורות שונים, בעלי רצונות שונים  ולפעמים סותרים. 

עבורנו, העושים בהפקת הסרט, זה אתגר.
בני דורות שונים לא חייבים להיות אב ובן. יש 'האחים הגדולים' ו'האחים הקטנים'. כך זה, אגב, במשפחה הגרעינית שלנו: הפרש הגילאים בין הבכורה לבן הזקונים הוא עשרים־ושתיים שנה. החתן שלי צעיר ממני רק בחמש־עשרה שנה ואילו צעיר בניי רחוק ממני כמעט ארבעים־ושלוש שנה.

גם כשמדובר בסרט זיכרון, למשל על הורה שנפטר, הנחת העבודה שלנו היא שלכל בן היה הורה אחר, אף שאותו הורה ילד את כולם. ואסביר: כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל הבשלות ההורית המשתנה עם הניסיון.
כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל מיקומו במשפחה: צעיר, בכור או 'סנדביץ'.
כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל אופיו הייחודי לו.

כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל התמורות שחלו באופי התקופה.

ועוד.

אם בחיי ההורים היה פער בין תפיסות הבנים את הוריהם, קל וחומר לאחר פטירתם.
כל ילד עבר אחרת את הטראומה, חווה באופן שונה את הפרדה.
כל ילד חווה אחרת את יתמותו. תסכימו אתי שיש הבדל בין יתמות של ילד לבין יתמות של נער מתבגר לבין יתמות של מבוגר, רווק או נשוי. 

השונות הזו קיימת בכל משפחה. בעבודתנו נוכחנו בזאת מכלי ראשון.

כל משפחה מביאה אתה אתגר אחר. משפחה ובה בת יחידה המבקשת להפיק סרט על אמה יש בה קושי מסוג אחד. משפחה בת שנים־עשר ילדים, יש בה קושי מסוג אחר, ובפרט שאחד הילדים נפטר וגם אליו צריך להתייחס בסרט. 

מסעות מרתקים אנחנו עוברים ולומדים מכל משפחה!
אנחנו משתדלים להתאים את אופיו ואת סגנונו של הסרט למטרות שהגדירו בני המשפחה. ככל שיש יותר מטרות – כך האתגר גדול יותר.

מקצתם יעדיפו לדבר על החיים, ומקצתם – על האבדן. יש שיבקשו להתמקד בהנצחה שעשו.

מקצתם יבקשו שלא להזכיר אף לא במילה אחת את תקופת המחלה, אם הייתה.

מקצתם יתעניינו יותר בעבר ובשורשי המשפחה. 

אחרים יעדיפו להשמיע יותר את קולם של הצעירים, ולהתמקד בחיים.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שעלינו לכוון לכבודם ולרצונם של גיבורי הסרטים, בין שהם בחיים ובין שכבר לא.

 

שאלות הכנה להפקת סרט שורשים משפחתי

  1. מה  אתם רוצים להדגיש בהצגתם של שורשי המשפחה – את הפן היסטורי או את הפן אישי?
  2. אם ברצונכם להדגיש את הפן היסטורי, איזו תקופה היא החשובה ביותר בקורות המשפחה?
  3. אם הפן אישי הוא שיודגש, מה מאפיין את משפחתכם במיוחד? את אבא? את אימא?
  4. אלו ערכים תרצו לבטא בסרט?
  5. הכינו רשימת חפצים המסמלים את הערכים שבחרתם בשאלה הקודמת 
  6. הכינו רשימת צבעים או קולות המבטאים את הערכים שבחרתם
  7. מונחים ומושגים הקשורים לנוף־הילדות, לדוגמה: פרדס, מושב, אקליפטוס…
  8. מונחים ומושגים הקשורים למסורת המשפחה: טיול, הכנת עוגות, בר־מצווה בכותל…  
  9. הכינו רשימת מקומות שיש בהם משום ציוני דרך בהיסטוריה המשפחתית.
  10. הכינו רשימה של דמויות השייכות להוויה המשפחתית, הכוללת את אלה שהלכו לעולמם. 
  11. האם יש תחנות בזמן, כגון חגים או אירועים מיוחדים, המאפיינים את המשפחה?
  12. מה תרצו לשחזר כדי להנחיל לצופים מסורת וערכים בצורה חווייתית? את אחד מחדרי הבית? טיול? אפיית עוגות? וכדומה…



המלצות של מי שכבר עשה זאת (נילי אייזן): 

 

  1. אם הסרט הוא של משפחה גדולה ויש בו הרבה משתתפים כדאי לקחת במאי. במקרה שלנו מנע הבמאי קונפליקטים משפחתיים רבים והוא גם נתן רעיונות, כמו הפקת ליל סדר. לנו לא היה מושג במדיום הקולנועי. כשראינו את הגרסה הראשונה של הסרט נפלנו מהכיסא מרוב תדהמה. הבמאי גם שאל שאלות נכונות וגרם לנו לשתף בדברים שכלל לא עלה על דעתנו לספרם.

 

  1. צריך להיות מוכנים לכך שהעיסוק בסרט יכול לפתוח תיבת פנדורה….

 

  1. לפעמים תוך כדי העיסוק בסרט והתחקיר עליו מגלים סוד משפחתי המצריך התמודדות רגשית.

 

  1. צריך להגדיר את קהל היעד מראש – למי מיועד הסרט? – כי ההגדרה תשפיע על העריכה ועל הסיפורים המסופרים.

 

  1. הסרט הוא תחילתו של תהליך ולא סופו.

הפקת סרטי זיכרונות
זה העסק שלנו

הפקת סרטי תדמית
זה העסק שלנו

הפקת סרט תדמית לעסק שלך
זה המקצוע שלנו

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם