דבר המחברת

למי מיועד הספר הזה ולמה כתבתי אותו, מי אני ומה פשר השליחות שלי – להעניק לזיכרונות חיי־נצח?

 

בתקופת השירות־הלאומי שלי נהגתי לבקר פעם בשבוע בבית אבות ונקשרתי במיוחד לאחת הדיירות. היא סיפרה לי בכאב על הבית שלה שנאלצה לעזוב בעל־כורחה, על הספרים שהיו בו ואין לה מושג לאן נלקחו, על התמונות שהיו תלויות בו והיא בטוחה שנזרקו על־ידי בניה, כי הם לא גילו בהן עניין מעולם.

חשתי את כאבה. הרגשתי את הקושי שלה בכל נימי נפשי. אז הבנתי במלואו את פירוש השורה משירו של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"; אדם הוא אוסף כל הזיכרונות שצבר ופגיעה בהם דומה לכריתת איבר מאברי גופו.

חלפו כעשר שנים מאז וכבר הייתי אישה נשואה, אימא לחמישה ילדים ומורה במשרה מלאה, ובעלי אמציה כבר הקים את 'אולפני אתרוג'. תוך כדי ההיריון השישי שלי יזמתי הפקת סרט על סבא שלי צבי הרשקוביץ ז"ל, אביו של אבא. סבי נפטר מדום־לב כשהייתי בת שש־עשרה, והוא רק בן שישים־וארבע במותו. ידעתי שאני מצפה לבן ורציתי לקרוא לו צבי, על־שמו. אמנם הכרתי אותו, אך ככל שבגרתי הבנתי שאני לא באמת זוכרת אותו ולא באמת מכירה אותו. אבי לא סיפר לי על ילדותו מעולם. גם סבתי, אמו, לא סיפרה, לא על עצמה ולא על ילדיה. במחשבה לאחור, אם הייתי שואלת סביר שהייתה מספרת. אבל באשר לאבא, חששתי שלא ירצה לשתף פעולה ולשוב אל זיכרונות ילדותו כי ידעתי שילדותו הייתה רצופת קשיים. יש אירועים שלא אוהבים לדבר עליהם, מקצתם אף מודחקים היטב, אבל לא נרתעתי. לא חששתי לחשוף את עובדות החיים ואת נסיבותיהם, ולהעלות את הזיכרונות שנותרו לבני המשפחה. חששותיי לגבי אבא התבדו. הוא שיתף פעולה לאורך כל הדרך, ואף בהתלהבות. 

בסופו של תהליך, הסרט על סבא היה נפלא, ופרק לא מבוטל בו מתייחס לסבתא. וכבר צפינו בו כמה פעמים בחוג המשפחה – המצומצמת והמורחבת, שהלכה וגדלה – פעם באזכרה לסבא ופעם ביום ההולדת של סבתא, ובכל כמה שנים, כשמתבגר דור חדש או כשאחד הנכדים מתחתן, עולה הצורך לצפות שוב בסרט כדי להכיר את המורשת המשפחתית.

בתהליך הפקתו של הסרט התברר לי שנוסטלגיה היא הלך־רוח חיובי, גם אם חוויית־העבר נושאת אופי שלילי; אדם נוטה להעריך את שהיה, ואפילו מתגעגע. רבות מן החוויות, גם אם הן קשורות בעוני ובמכאוב, הרי הן חוויות מעצימות ונזכרות לטובה במרוצת השנים.

אחת מהעבודות הראשונות של 'אולפני אתרוג' הייתה הפקת סרט זיכרונות למשפחת קוצינסקי מכפר־סבא. הארכיון המשפחתי של משפחת קוצינסקי, שנשמר בקפידה בידי נילי אייזן, הבת, היה עשיר בתוכן ומסודר להפליא. לא יכולתי שלא להתרגש ממזכרות המשפחה ולמרות עבודתי במשרה מלאה כמורה, הייתי מעורבת בתהליך הפקתו של הסרט. הם שימרו כל כך הרבה מזכרות מבית ההורים שכבר עבר לידיים אחרות (וגם ההורים כבר מזמן אינם) – כלים ומכתבים, פרטי לבוש מיוחדים, תלושי מזון מתקופת הצנע וכרטיסי אוטובוס, ואפילו המזוודה שליוותה את אחד ההורים בעלייתו לארץ. ומדוע אני מספרת זאת? כי אימא שלי, חובבת נוסטלגיה בעצמה, עקבה אחר תהליך העבודה. היא התרשמה מהתוצר הנפלא ותאבונה נפתח. לכבוד יום הולדתה השישים ביקשה שנפיק עבורה סרט זיכרונות – סרט שורשים על הוריה שנפטרו מזמן. הארכיון המשפחתי של סבא מצד אימא היה עצום. בעבודה על הסרט הזה נזרעו הזרעים לספר הזה המונח בידכם.

התוודעתי לסיפורם של סבי איתמר־יוסף בנעט ז"ל שהיה עיתונאי ולסבתי נעמי, שעל־שמה אני קרויה. הם הקימו את ביתם בחולות חדרה ב-1941, מיד לאחר נישואיהם, בשכונה חדשה, שלימים תיקרא 'שכונת ויצמן'. עוד למדתי שסבי זכה לסקר את התפתחותן של ההתנחלויות החדשות בשרון ובשומרון. כן, כינו אותם 'מתנחלים', ואת היישובים חדרה, זיכרון־יעקב, פרדס־חנה ואחרים בסביבתם כינו 'מושבות השומרון'. סבתי נעמי גדלה בירושלים שמחוץ לחומות ולמדה בבית הספר הירושלמי 'אוולינה דה רוטשילד'. היא הייתה אישה משכילה.

סבא וסבתא שמרו על המכתבים שכתבו זה לזו בתקופת אירוסיהם בזמן מלחמת־העולם־השנייה. 

פרק שלם בסרט עליהם הוקדש להתכתבות ביניהם מאז שהכירו ועד חתונתם. התרגשתי להתחקות אחר פיוטי אהבתם, וללמוד מהם על אופייה של התקופה. התקשורת בין ירושלים לחדרה הייתה תלויה בחסדיו של הדואר, שלא היה סדיר בעת ההיא. לא הצלחתי להבין איך אפשר להזמין רהיטים מתל אביב בהיעדר מכשיר טלפון ובו־בזמן לתאם פגישה בין הורי הכלה שבירושלים לבין החתן שאמור להגיע מחדרה. איך יכלה סבתא שלי להיות בטוחה שאכן ביום שלישי הבא, בשעה היעודה, יגיע בחיר־לִבה לחנות הרהיטים שנדברו להיפגש בה בתל אביב? 

נדהמתי למצוא בין המכתבים שרטוט של הדירה החדשה בחדרה, הכולל מידות של כל חלון בה, כדי שנעמי הכלה תוכל לשבת בירושלים ולתפור להם וילונות.

עברו שמונים שנה מאז שנכתבו המכתבים ועד שהפכו לסרט. מדי פעם הייתה אימא שלי מציצה בהם ומתבשמת (ביטוי שלה), מתגעגעת לאהבת הוריה ולתקופת ההיכרות ביניהם לפני שנולדה. 

אימא שלי רצתה שגם אנחנו ובנינו ובני בנינו נרגיש געגועים לתקופה שלא גדלנו בה ולאנשים שלא הכרנו, ולכן יזמה את הפקת הסרט. 

בשלב הראשון סרקנו את כל המכתבים ושמרנו אותם במחשב. בשלב הבא בחרנו מבין המכתבים מדגם מייצג שלתפיסתנו יהיה משמעותי לדורות הבאים. לאחר מכן הוקלטו שני קריינים, גבר ואישה, מקריאים את המכתבים הנבחרים. ולבסוף, באמצעות עריכה אמנותית הוספנו תמונות מתאימות וקטעי וידיאו שקיבלנו מהארכיון הציוני המרכזי בירושלים כדי להנחיל לדור הצעיר את ערכי התקופה ההיא: תכנון וסבלנות, הסתפקות במועט ומידת־מה של ענווה. החיים בלי מקרר – היו דבר בלתי נתפס בעיניי; החיים בלי מחשב – היו דבר בלתי נתפס בעיני ילדיי. אפילו אני – שרוב שנותיי גדלתי בלי טלפון נייד וזוכרת גם תקופה ממושכת בלי טלפון קווי בבית – התקשיתי לדמיין איך הסתדרו פעם רק באמצעות תקשורת כתובה על נייר. לא מסרונים מוקלדים בטלפון הנייד, אלא מכתבים של ממש, שנשלחו לנמען באמצעות שירותי הדואר. 

בפרויקט הזה, שהיה מורכב למדי, למדתי, שלב אחר שלב, איך מפיקים סרט זיכרונות רחב־היקף.

סרט שורשים משפחת בנעט:

https://youtu.be/BU218WPWnNY

עוד סרט משפחתי־אישי שהפקתי היה עבור בני מאיר ואִתו, לרגל הבר־מצווה שלו. מאיר ביקש ללמוד על דמותו של הרב יצחק מאיר האיתן ז"ל, סבו שעל־שמו הוא נקרא. מאיר, אמציה ואני נסענו נסיעות רבות כדי לערוך מפגשים מצולמים עם אנשים שהכירו את סבא (חמי) במעגלי החיים השונים. במקום נסיעה לכותל־המערבי, כמנהגן של משפחות רבות, ביום הנחת התפילין, יזם מאיר סיור משפחתי לתחנות חשובות בחייו של סבא מאיר ז"ל. מאיר הנכד הצטלם תוקע בשופר בדיוק באותו המקום שבו תועד סבא תוקע בשופר שלושים שנה לפני כן. הבחירה בסיור חיזקה בנו את התחושה שתהליך בירור השורשים השפיע עמוקות על מאיר בר־המצווה. לא מבוטל הוא האושר שהיה מנת־חלקה של סבתא כשצעדנו, תרתי־משמע, בדרכיו של סבא. סרט בר־המצווה של מאיר משמש סרט זיכרון לסבא, אבינו מורנו, וזה שכר נוסף לעמלנו. כולנו עברנו תהליך מיוחד במינו בחודשי העבודה על הסרט.

סרט בר מצוה של מאיר בעקבות הסבא:

https://youtu.be/D_Z_9Vc-4W8

ובחזרה לסרט על סבא איתמר ועל סבתא נעמי… תוך כדי הפקתו של הסרט נחשפתי לארכיון משפחתי עצום, מהסוג שצוברים, כנראה, רק עיתונאים. הארכיון שצבר סבא איתמר העיתונאי במרוצת השנים, ודאג להוריש לבנותיו, לא מבייש אף מוזיאון בישראל. אפשר לכנותו 'ארכיון ציוני'. 

ולמעשה, בלי להיות מודע לכך, כתב סבא שלי את התסריט לסרט הזה; הוא הפיק את העלילה, חווה את התקופה המתוארת ובעיקר – תיעד אותה עבור בני דורו ועבורנו, הדורות הבאים אחריו. 

שם המשפחה אינו מקרי. מ'בֶּנֶט' הוא הפך ל'בֶּנְעֵט' (בן עט) שכן משחר ילדותו נמשך לכתיבה, אל העט. לא העט המוכר לנו היום, אלא עט נובע החורט על הנייר יקר המציאות. בעט נובע נכתבו קורותיו ובמקלדת מכונת הכתיבה שהִכתה על סרט הדיו הם נרשמו לדורות. 

חומרי הגלם של הסרט עליו ועל סבתא – כתיבה אוטוביוגרפית, דיווח עיתונאי ומכתבי אהבה – שיקפו בנאמנות עולם שלם של אנשים ושל תקופה. בסופו של תהליך מרתק הושגה מטרתו של הסרט – להחיות את העבר וללמוד ממנו.

התפנית בחיי המקצועיים החלה תוך כדי הפקתו של הסרט הזה. זכור לי רגע אחד מכונן בשעה שסרקנו עשרות תמונות שחור־לבן (אפשר לומר שחור-צהוב): אימא שלי הצביעה על תמונתה של סבתא נעמי, אמה, ותיארה לי בהתלהבות איך נעליה האדומות התאימו לשמלתה שהיו בה פרחים אדומים. היא המשיכה לספר על סבתא שלי שידעה להתאים גם תיק אדום וחגורה אדומה כדי שההופעה תהיה מושלמת. ומה ראיתי אני? ראיתי תמונה אפורה שצולמה בשחור־לבן. הבנתי שחייהם של האנשים האלה היו בצבעים והתחלתי לדמיין אותם – – – בו ברגע החלטתי לעזוב את ההוראה ולהתמסר לנושא של הנחלת המורשת לדורות הבאים.

לאחר שעסקתי שמונה־עשרה שנה בתחום ההוראה, פרשתי. האופי היצירתי שלי והצורך בריגוש בלתי פוסק משכו אותי לתחום הפקת הסרטים וקיבלתי על עצמי לנהל את 'אולפני אתרוג' שנוסדו שתים־עשרה שנה קודם לכן. מצאתי את הייעוד שלי בהפקת סרטי זיכרונות ו'אולפני אתרוג' הפכו לעסק משפחתי. נדרשתי למידה רבה של אומץ כדי לעזוב את עבודתי הבטוחה כשכירה במערכת החינוך ולהפוך לבעלת עסק עצמאי. נדרשנו למידה רבה של אומץ כדי להחליט לפרנס משפחה גדולה כמו שלנו רק באמצעות העסק. אבל הדחף הפנימי ניצח והסיפוק עצום. 

סרט שאנחנו מפיקים לא רק מציל את המזכרות מסכנת אבדון אלא יוצר ומחדש סיפור אישי או משפחתי שמסופר פעם אחת – ולתמיד. לכן אני מגדירה את שליחותי – לתת לזיכרונות חיי נצח. גם הדמויות בסרט (וזה יכול להיות גיבור הסרט בעצמו) זוכות לחיות, כביכול, לעד.

נתון מעניין ששמנו לב אליו במרוצת עבודתנו: רוב רובם של הסרטים שהוזמנו על־ידי משפחות כסרט פרטי־משפחתי הופכים לנחלת הציבור. המשפחות מבקשות את החשיפה כשמתברר להן שהסיפור המשפחתי הוא בעצם בבואה להתפתחות היישוב או המדינה, והוא משמש כראי לתקופה – – – כך למדתי כאשר ליוויתי אישית את הפקת הסרט של בני משפחת אַש (בן־צבי) בשנת 2016 (תשע"ה). יום הצילומים הראשון נערך בקיבוץ תל־יוסף, בעמק חרוד. אך הגעתי ומיד התחלתי להתרגש (נוף העמק עורר בי התרגשות, כנראה). הסתכלתי באוסף התמונות שהשתמרו אצל בני המשפחה. התמונות נשאו בבירור את טעם תקופתו של יוסף טרומפלדור, שעל־שמו הקיבוץ קרוי. הסיפורים ששמעתי היו כמו מסע במנהרת־זמן בגוף ראשון – הרגשתי שאני נוגעת בימי המנדט הבריטי ונושמת את ערכי כיבוש העבודה העברית. 

אצל משפחת בן־צבי מצאנו מזכרות בנות מאה שנה. נוסף על תמונות ומכתבים, יומנים, מחברות וגזרי עיתונים, נשמרו קוביות משחק עשויות פח שהאב הכין לילדיו, כלי פח שנוצרו בעבודת יד, חותמות עם שמו של כל בן משפחה ותמונה מיוחדת של זוג חלוצים  ההורים. התמונה הייתה תלויה בבית הוריהם בליטא כמזכרת מהבן שהתחתן בקיבוץ תל־יוסף. כמה שנים לאחר חתונת בנם עלו ההורים לארץ ואִתם התמונה, שחזרה לבני הזוג המצולמים.

מזכרת נוספת שהראו לנו בתל־יוסף: רקמה שרקם יאיר, הבן הבכור, בעת מאסרו בידי הבריטים בשנת 1946 באירועי 'השבת השחורה'. הוא היה אז בן שמונה־עשרה. דרך הרקמה העביר מסר של גאווה יהודית ותפילה לתקומת ישראל. איש לא ידע לספר לו שתוך שנתיים תתגשם תקוותו ותקום מדינת ישראל.

בני המשפחה דיברו רבות על ילדותם. יצאתי מיום הצילומים הראשון אפופה מחשבות על אופן גידול הילדים בקיבוץ – לטוב ולרע. 

לא הספקתי לעמוד על אופיים של החיים בראשית ימי הקיבוץ, וכבר הגיע יום הצילומים השני שנערך בעמק־חפר, במושב חיבת־ציון ובכפר הרא"ה. 

ביום הזה שמעתי עוד סיפורי חלוציות מפעימים, הפעם של 'מושבניקים' שכל מה שיש להם הוא תולדה של עמל־כפיים. ה'קיבוצניקים' נחשבו עשירים בעיניהם! 

בכפר הרא"ה הרגשתי את פירוש המושגים 'גאולת העם' ו'גאולת הארץ'. כך היה גם בימי הצילומים הבאים, במושבים חבצלת־השרון ושער־חפר. 

למדתי שצניעות והסתפקות במועט הם ערכים מניעים, הם הביטוי לחיים מלאי משמעות, לחיים של אידיאלים. עוד למדתי שאדם נהנה מהדבר שהוא בוחר ליהנות ממנו. איזהו עשיר – השמח בחלקו, גם כשהחלק שלו הוא דלות ואביונות, לכאורה; העיקר – הסיפוק, תחושת השליחות. אלה הדברים המשמחים. אלה הדברים המעניקים לנו אושר עילאי.

למען האמת, לא הצלחתי לדמיין מחסור. אני בבחינת תינוק שנשבה בחברת שפע ובדור הזה עליי לחנך את ילדיי. באמת שאינני יודעת מה קל יותר. ואולי כשאין, גם לא רוצים? סביר להניח שאם חסר לכולם – אין סיבה לקנאה. 

הסרט – ונמשכת שיירה מהמאה שעברה:

https://youtu.be/GF48ZSPtlpA

בדורנו, ההתאפקות והוויתור הם אתגר. עבור ההורים, חינוך הילדים לעמל הוא אתגר גדול. השקעתי הרבה מאוד עבודה בסרטם של בני משפחת אַש, הרבה מעבר לצפוי. ובזכות התכנים בסרט הרגשתי שהפקתו של הסרט הזה היא העמל שלי, המסב לי סיפוק ואושר.

למדיה הזאת, המכוּנה 'תקשורת המונים' והייתה צריכה להיקרא, לדעתי, 'חינוך המונים', יש יתרונות רבים על־פני שיעורי החינוך בכיתה שתמציתם – ללמוד ערכים מדוגמה אישית, לימוד מתוך השראה. לסרטי הזיכרונות שאנחנו מפיקים יש תהודה רחבה מאוד והתגובות שאנחנו מקבלים, גם מאנשים שלא מכירים את גיבורי הסרטים, מחזקים אותנו להמשיך.

מבוא

מזה עשור אני מלווה משפחות בתהליך של הפקת סרט זיכרונות במסגרת העסק המשפחתי שלנו – 'אולפני אתרוג'. 

'סרט זיכרונות' הוא השם שבחרתי לכל הסרטים הנושאים גוון נוסטלגי, מציגים ומעוררים זיכרונות מן העבר: סרטי 'חיים שכאלה' לכבוד יום הולדת בגיל מבוגר או לחתונת הכסף; סרטי זיכרון, לא עלינו; ואפילו סרטי בר־מצווה שבהם גיבור הסרט מתחקה אחר שורשיו או אחר מקור שמו. גם קהילות, מוסדות וארגונים מפיקים לעתים סרטי זיכרונות: לכבוד אירועים לציון מספר עגול של שנות פעילות; כשמוענק אות הוקרה; בשעת סיכום, סיום ופרֵדה.

מרכיב משמעותי בהפקת סרט שכזה הוא הארכיון הנצבר של גיבור הסרט – מסמכים וצילומים, חפצים וכל מיני מזכרות ששמר במהלך שנותיו – ומזכרות שירש מדורות קודמים ובחר לשמור עליהן. את כל אלה אנו משלבים בסרט הזיכרונות. לפעמים ייווצר הארכיון הזה דווקא תוך כדי תהליך הפקת הסרט; אז נשיג את המזכרות מהמשתתפים השונים – כל אחד מביא את מה שהוא שמר בהקשר לגיבור הסרט – והן ישתלבו בו.

הגישה שלנו ב'אולפני אתרוג' בבואנו להפיק סרט זיכרונות, היא כאל הזדמנות חד־פעמית, אפילו אחרונה, להשתמש במזכרות שנצברו ולממש את תכלית שמירתם. לא נעים להודות באמת: סופם של כל החפצים, התמונות והדפים בפח־האשפה, אלא אם מצאו להם שימוש שמספר את סודם בדמותם של ספר, תערוכה, הצגה או סרט.

הספר הזה יתמקד בפעולות ההכרחיות לארכיון פרטי נצבר, היוצרות בסיס להפקת סרט זיכרונות מכל סוג שהוא. אלה פעולות בעלות ערך משל עצמן, גם אם לא יובילו דווקא להפקתו של סרט.

תכליתו של הספר היא ללמדכם מה כדאי לעשות במזכרות שירשתם או צברתם בעצמכם, כדי לשמור על שלמותן ועל ערכן הרגשי וההיסטורי. 

זהו ספר הדרכה מעשי, גדוש המלצות ורעיונות שאפשר ליישם מידית: שמירת 'ניירות ערך' כמו מכתבים ותעודות; שימור תמונות; שימור הקלטות והסרטות ישנות. כל אלה יוכלו לשמש את הדורות הבאים לזכור ולהבין את הדורות שקדמו להם. 

בספר גם תמצאו הנחיות נוחות ליישום שבעזרתן תוכלו לתעד בעצמכם את זיכרונותיכם.

החלטתי להגביר את המוּדעות לנושא השימור אחרי שראיתי עשרות ארכיונים משפחתיים שהתבלו בגלל שימור לא נכון – בקופסאות נעליים, בקלסרים מתפוררים, במחסנים מעופשים או בעליות־גג אפלות. אם לא הייתי משוכנעת שבכל משפחה יש ארכיון כזה, לא הייתי משקיעה וכותבת ספר זה. יש ארכיון כי רוצים שיהיה ארכיון, כי חשוב לבני המשפחה לשמור מזכרות מהעבר, אבל רוב רובם של האנשים לא יודעים איך נכון לשמור עליהם וגם לא מלמדים זאת בשום מקום. כיוון שמדובר בדברים לא שימושיים בחיי היום־יום, יש נטייה להתעלם מהם ואף לשכוח מהם, גם אם מישהו בדור הקודם רצה לשמור עליהם ומישהו בדור הבא בחר לא לזרוק אותם.

הידע שצברתי בנושא ארכיונאות מבוסס על לימודיי בקורס מקצועי מטעם 'האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע', ויותר ממה שלמדתי בקורס קניתי מניסיוני – מטעויות לא מכוונות שעשו משפחות רבות עם המזכרות שלהם – מקצתן גרמו להן נזקים בלתי הפיכים – – – נזק שאני לא מאחלת לאף אחד.

למי נועד הספר הזה?

לכותבי עבודת־שורשים – תלמידים הנדרשים לחקור את קורות משפחתם נעזרים מן הסתם בתמונות ובמסמכים ישנים שנשמרו בידי הדור הזה או בידי הדור הקודם במשפחה. לפעמים הם הראשונים לגלות שהארכיון המשפחתי לא מסודר או שכלל אינו קיים, ואנו ממליצים להם, במסגרת התיעוד שהם עושים, לנהוג נכון במזכרות הללו, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להפיק מהן ערך.

לחוגגים יום הולדת עגול להורים, לבן הזוג, אולי לעצמכם (וגם חמישים שנות נישואים הן סיבה למסיבה ולסיכום תקופה)… זה הזמן הראוי להשתמש במזכרות המשפחתיות. יש מי שיכין אלבום, תערוכה או ספר לכבוד בעל השמחה, יש מי שיארגן טיול משפחתי בעקבות תחנות בחיי הגיבור ויש שישקיעו בסרט זיכרונות. לא משנה במה תבחרו, מפיקי האירוע יחפשו עדויות מהשנים שחלפו וירצו לשלב אותן במזכרת שמכינים.

לעוברים דירה הנדרשים למיין חפצים ולהחליט מה למחזר, מה לזרוק לאשפה, ומה להעביר לבית החדש (אפשר לבחור להעביר את כל ארגז המזכרות לבית החדש, בלי למיין, השאלה היא אם יש לו מקום שם). ההתלבטות מחריפה אצל אדם אשר עוזב את בית ילדותו (עוזב או הורס למטרת שיפוץ) או עובר לדיור מוגן, ומשאיר אחריו מקום גדוש זיכרונות. מי ייכנס למקום הזה? מה יעלה בגורל החצר? מה יהיה עם המחסן? מה יהיה על תכולת המחסן? ובכלל – מה יקרה למזכרות ולזיכרונות שהן נושאות?

לפורשים מהעבודה שהגיעו, בשעה טובה, לגיל פנסיה ורוצים להקדיש חלק משעות פנאי לסידור ולמיון המזכרות שנצברו במרוצת השנים, ולשימורן. נוסף על המזכרות שצברנו בעצמנו, נמצאים ברשותנו חפצים שונים שהדורות לפנינו שמרו במיוחד עבורנו. אולי טיפול במזכרות עבר הוא לא הפעילות הראשונה לאחר הפרישה לגמלאות, אבל תוך כדי שנות העבודה בוודאי השמענו לא אחת הצהרות, כגון "כשאצא לפנסיה אסדר את האלבומים", "כשאצא לפנסיה אבדוק מה יש בדיסקים ובקלטות", "כשאצא לפנסיה אסדר את המחסן ואזרוק מה שלא צריך לשמור". וגם הנכדים והנינים גדלו וכבר מתחילים לשאול שאלות על מה שהיה לפני שנולדו. לעתים קרובות, נושאים שלא עניינו את הילדים שלנו מעניינים דווקא את הנכדים – איזה מין תלמיד היה סבא ובמה שיחקה סבתא כשהייתה ילדה קטנה? יש סבים וסבתות שנוסעים לחוץ־לארץ למסע שורשים, לפעמים עם בני הדור הצעיר. לראשונים יש זמן וכסף לטיולים אל מחוזות־העבר, ולאחרונים יש סקרנות, צימאון לדעת ואוזן קשבת. אצל רבים הצורך מתעצם במיוחד כשמתקרבים לגיל של אחד ההורים בעת פטירתו, מתעוררות מחשבות על העתיד המלוות בדרך כלל בגעגועים ובהתרפקות על זיכרונות העבר.

 

כשנפטר קרוב משפחה בשיבה טובה, הוא מותיר אחריו עיזבון שצריך לטפל בו. נוסף על ההתעסקות הטכנית בנושא הירושה, צריך להתמודד עם כל החפצים, התמונות והמסמכים שצבר ואולי ביניהם יש מזכרות שהורישו הדורות הקודמים. צריך להחליט מה לזרוק ומה לשמור, מי יקבל מה ומי ידאג שלא יהיו מריבות על הנכסים האלה (כן, יכול להיות שגלויה מהמאה שעברה עם חתימת ידו של אדם יקר שווה יותר מתכשיט). וכבר נתקלתי במריבות על עיזבונות במשפחות הכי טובות.

 

וגם לכל מי שמבקש לנהוג נכון בחפצים היקרים ללבו, במזכרות שירש ושצבר במרוצת השנים ובזיכרונות שאינו רוצה לשכוח.

 

הפקת סרטי זיכרונות
זה העסק שלנו

הפקת סרטי תדמית
זה העסק שלנו

הפקת סרט תדמית לעסק שלך
זה המקצוע שלנו

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם