תגובות

זכרונות מליל הרצח ועוד

שעת לילה מאוחרת. אור ל-י' כסלו. רק נכנסנו הביתה בחזרה מאירוע משפחתי ושמענו יריות מהוואדי שמאחורי מצפה ישי, שכונת מגורינו בקדומים.

אני זוכרת את המחשבה שעברה לי באותו רגע בראש, שמה יש להם להתעסק עם החיילים שלנו כל כך מאוחר בלילה. השכבתי את ישורון התינוק במיטה והטלפון צלצל.

על הקו היה שכננו אורן עדי הפארמדיק, שחיפש את אמציה בקול קודר. שאלתי אותו אם זה קשור ליריות ששמענו עכשיו והוא ענה שכן. שאלתי אם זה קשור למישהו מהמשפחה שלנו והוא ענה שכן.

האמת, האירוע שזה עתה חזרנו ממנו התקיים בקדומים – שמחה משפחתית בצד של אמציה, והייתי בטוחה שמישהו מהמשתתפים שיצא זה עתה מקדומים נקלע לאזור היריות והוא זה שאורן מתכוון אליו.

הרצתי בראש את כל בני המשפחה של אמציה שהיו באירוע, ובינתיים אמציה לקח את הטלפון והתחיל להחליף צבעים. הבנתי שמשהו רע מאוד קרה. ביקשתי שיגיד: מי? מי? מי? והוא פלט בשפה רפה "עידודי".

פתאום 180 מעלות בראש. זה מהצד של המשפחה שלי. הבעל של תהילה אחותי. לא ממש היה חשוב לי לדעת באותו רגע מה בדיוק קרה לו כי הראש שלי כבר היה בשבי שומרון, עם אחותי שאין לה מושג מה קורה והיא בבעיה.

לא ביקשתי רשות, לא שיתפתי את הילדים (דבר שהצטערתי עליו אחר כך), פשוט עזבתי את הבית ונסעתי לשבי שומרון להיות איתה.

תוך כדי נסיעה התחלתי להפעיל את הראש – את מי לעדכן, מה צריך לעשות במצבים כאלה, ופתאום אפילו לא יכלתי ללחוץ על מקשי הפלאפון מרוב רעד. קלטתי שאין לי מושג מה מצבו. מה אומר לתהילה? אמציה אישר לי שמדובר במוות אבל החלטתי שלא לספר לתהילה. רק רציתי להיות איתה בדאגה, אבל בלית ברירה הפכתי לאיש הבשורה.

תהילה ראתה את הרכב שלי חונה ליד הקראוון, על מסך המחשב כבר הייתה ידיעה שצעיר נהרג בדרך מקרני שומרון לקדומים, ולא היה צריך יותר מזה. היא קיבלה אישור למה שהרגישה – עידודי איננו.

ברגע הפכנו למשפחת שכול.

אנחנו, שעסוקים בהפקת סרטי זיכרון כדבר שבשגרה, מצאנו את עצמנו פתאום בצד של הלקוחות. מהיכרות עם משפחת זולדן (אנחנו שנינו מאותו הכפר) היה ברור לנו שיבוא יום ונפיק יחד סרט זיכרון לעידודי, ובאמת כעבוד ארבע שנים זה הגיע, אבל כבר למחרת השבעה ביקשה מאתנו תהילה שנצלם את אהרון, שהיה אז בן שלוש, מדפדף באלבום המשפחתי ומספר על אבא עידודי. היא הבינה שאת הזיכרון שלו צריך לשמר עכשיו כשהוא עוד טרי, לפני שיקהה.

אנחנו, במקביל, חיפשנו בכל צילומי הווידאו המשפחתיים שלנו צילומים של עידודי. אחרי הכל הם היו שכנים שלנו בקדומים עד שעברו לחומש. גם בחומש גרנו איתם בחודש האחרון עד הגירוש ותיעדנו כל התרחשות, כמעט.

אולי בחייו היו לעידודי טענות כלפי הגיס אמציה שמצלם הכל, אבל בזכות זה יש לנו אחרי מותו שלל צילומים בטבעיות של החיים ולא רק בשמחות.

בסרט הזיכרון על עידודי שהופק במשך שנה וחצי משולבים קטעי וידאו רבים וטובים שאמציה צילם כבן משפחה: ההבדלה האחרונה בחומש, ביצורי הבית וההתנגדות לגירוש ממנו, צחוקים עם האחיינים ושיחות עם סבתא רוזה, דבר תורה מרגש במיוחד בסעודת ההודיה על הולדת בתו רחל ודמעות של תפילה בטקס החלאקה לבנו אהרון.

כל מה שאומר על הסרט נגוע בסובייקטיביות, לכן גם לא אתייחס לתהליך הפקת הסרט, שאין שיעור לערכו עבור המשפחה ואין על כך ויכוח. אסכם במילות תודה והערכה למשפחת זולדן על שזיכו אותנו בהזכרת נשמות ייחודית לאיש יהודי עדין נפש וגיבור חיל. מאז פרסום הסרט לפני שנתיים צפו בו מעל 13,000 איש ביוטיוב ועדיין מגיעות אלינו תגובות בסגנון "זה צריך להיות סרט חובה במערכת החינוך".

גם לתהילה וגלעד מגיעות תשבחות על ההבנה שבחשיפת הסיפור האישי ופרסומו ברבים יש קידוש ה' גדול, חוץ מהתועלת שהסרט מביא למשפחה, במיוחד לילדים של עידודי, שיש להם עכשיו דרך להכיר את אביהם מולידם ולספר עליו לבני בניהם.

לצפייה בסרט לחצו
כאן

לעמוד הפוסט תאריך: 01/12/2014 18:17:00 תגובות:
תגובות

אודות הסרט על הרב ישראלי

כמה מילים על הפקת הסרט אודות הרב ישראלי / חיים אקשטיין
 
לא נעים לומר, אבל זאת נשמעת משימה בלתי אפשרית: לחבר ילדים ונוער לדמות של רב, שנפטר לפני עשרים שנה. לכאורה, מילת הקסמים במקרים כאלה היא "סרט", אבל לא מספיק להקרין משהו מרצד לפני התלמידים כדי להלהיב אותם. רבים מהם לא יימשכו לצילומים בשחור לבן, או לסדרה של הרצאות, הם צריכים התרחשות. “אולפני אתרוג" לקחו על עצמם, זו הפעם השנייה, את האתגר להפיק סרט על הדמות הנלמדת במוסדות החמ"ד במהלך השנה. בשנה שעברה היה זה הרב חיים דוד הלוי, והשנה המשימה הייתה לתרגם את דמותו של הרב שאול ישראלי – מגדולי רבני הציונות הדתית – לסרט חי ומעניין.
המשימה הפכה למורכבת עוד יותר, כשהוחלט שהאנשים הראויים לספר על הרב ישראלי הם רבני הציונות הדתית בהווה. “בשונה מסרטי זכרונות אחרים שלנו", מסבירה נעמי האיתן, “זה לא סרט משפחתי אלא סרט ציבורי. לכן המרואיינים ברובם הם בעלי תפקידים מכובדים". איך זכרונות של רבנים מבוגרים יעוררו סקרנות אצל הצופים הצעירים? לשם כך, בצעד אולי חסר תקדים, חלק מהרבנים המצולמים בסרט משתתפים כמעין "שחקנים" בעלילה.
סיפור המסגרת של הסרט עוסק בשני ילדים בבית הספר, שמשחקים בקלפים עם דמויות של רבנים (אגב, כיוון שקשה להשיג קלפים כאלה עם תמונות של רבנים ציוניים, האולפן הפיק ערכת קלפים במיוחד לסרט...). ויכוח איזה רב יותר "שווה" מוביל אותם ללכת לרבנים, ולשאול אותם אילו תכונות צריכות להיות לרב בישראל. רבנים כמו הרב יעקב שפירא, הרב יעקב אריאל, הרב ישראל רוזן, הרב איתן אייזמן ועוד – מופיעים בסרט כשהם משוחחים עם הילדים ועונים להם על השאלה. כל אחד מהם מוסיף עוד תכונה רצויה, ו"במקרה" מספר על הרב ישראלי בתור דוגמה. פשוט להפיק "עלילה" כזו? ממש לא. “רבים מהרבנים עסוקים מאוד. הרב אריאל, למשל, ערב שנת שמיטה, בקושי הסכים לקבל אותנו. היינו צריכים להפריע לרבנים פעמיים – בצילום עם הילדים ובסיפורי התוכן על הרב ישראלי. מה שמדהים הוא שהם שיתפו פעולה עם המשחק בסיפור המסגרת; אני חושבת שהבימוי היה לרוח הרבנים, בזכות העובדה שהצלם-במאי הוא בעצמו בן תורה.”
 
הרב ישראל שריר, חתנו של הרב ישראלי, התקשה בהתחלה להאמין שאפשר להנגיש את דמותו של חמיו בסרט של חצי שעה. “פגישה עם אמציה – והרעיונות צצו. נשלפה מקלדת, ופתאום גם רשימת מרואיינים ארוכה לפנינו, כל אחד על נושא אחר שקשור לרב ישראלי, ומתקופת הכרות אחרת. צוות מקצועי נמרץ חקר ולמד את דמותו של מורי וחמי ופועלו, בלש חיטט בארכיונים ומצא קטעי הקלטות גנוזות וסרטים נשכחים, תאם עם עשרות מרואיינים ברחבי הארץ ונסע לראיין אותם, ורתם גם אותי לעשייה מרתקת. הלא יאמן בוצע: חצי שעה מרתקת ונעימה לעין, מקיפה את דמותו של הרב ישראלי זצ"ל על המגוון הרב של היבטיה. 'מתאבן' אמתי ללימוד עמוק יותר של תורתו."
לעמוד הפוסט תאריך: 09/11/2014 19:44:00 תגובות:
תגובות

תהליך שערכו רב מן התוצר

לעשות סרט - ושהסרט יעשה אותך
חיים אקשטיין

  
ביטויים כמו "חי בסרט" או "צא מהסרט שלך" מביעים את היחס שלנו כלפי סרטים בדרך כלל: זה דמיוני, זה לא אמתי, ואפילו אם מדובר בסרט תיעודי בנושא רציני – לפעמים יש נטייה לראות בו חוויה חד-פעמית חולפת. אבל יש אנשים שסרט יכול לשנות עבורם את חייהם: אלה שעוברים בעצמם תהליך של הפקת סרט, שעוסק בהם או ביקרים להם. זה לא קורה לכל מי שמזמין סרט תיעודי, אבל לפחות על הלקוחות של “אולפני אתרוג" אפשר לומר שהסרט שהזמינו היה עבורם הרבה יותר מסרט.


"עוד אבן בדרך אל עצמי"

גבי ביטון נהרג באינתיפאדה השנייה, בפיגוע ב"אוטובוס הילדים" בדרך לכפר דרום. עברו מאז 14 שנה, ששת ילדיו של גבי גדלו ובגרו, ורק עכשיו החליטה אלמנתו, אביגיל, לעשות סרט לזכרו. היא הזמינה סרט אצל "אולפני אתרוג", אם כי המילה "הזמינה" אינה מתאימה כלל – סרט זיכרון אמתי אינו מוצר שמזמינים, אלא פרוייקט שאתה נשאב לתוכו, כל כולך. “היה לי חשוב שהילדים יעברו חוויה”, אומרת אביגיל. "אני לא יודעת אם לקרוא לזה ריפוי, אבל ברגע שילדים מדברים על הדברים, ויש מישהו שמראיין, שואל שאלות ומכוון, זה מכניס אותנו שוב למקום הזה. במשך השנים לא דיברנו על גבי מספיק, רק פה ושם, בעיקר באזכרות. במשך השנה כל אחד עסוק בענייניו, לא עושים פסק זמן כדי לדבר, והסרט נתן זמן של הפסקה, לחשוב ולפתוח את הדברים. זה תהליך שלפעמים מעיק ומכביד, אבל אני שמחה שעברתי אותו.”
כחלק מהסרט, משפחת ביטון הלכה לחוף הים – מעין שחזור של כפר דרום – ו"בנתה" שם, כביכול, דגם של הבית שעזבו. “לא האמנתי שמשפחה תיכנס לזה בצורה חיה. אני התרגשתי מאוד, והילדים חוו את החוויה של לבנות את הבית מחדש. הם מחפשים את זה, בעיקר הגדולים אבל גם הקטנים יותר, הם רוצים לחזור לתקופה של פעם."

תהילה ינובסקי לוי התייתמה מאביה כשהייתה תינוקת בת פחות מחודש. את אביה היא הכירה בעיקר מתמונות ומסיפורים. “לא מצאתי אף פעם נקודת מפגש ממשית איתו, גם כשמאוד רציתי לא היה לי זיכרון מתוק להתרפק עליו, תחושה או אפילו הדהוד של קולו. הנקודה הזאת הלכה וסקרנה אותי עם השנים, אבל לא עשיתי איתה כלום. לפני כמה חודשים אמא הפתיעה ברעיון לצלם סרט. היה לי ברור שהסרט יביא איתו עיסוק יוצא דופן בשבילי, ואכן כך היה. אני זוכרת שהגעתי הביתה ביום הצילומים שנערך אצלנו בבית, ואמא אמרה שהיא הייתה בטוחה שהסרט יהיה עבור הנכדים ובני המשפחה שלא הכירו – ופתאום היא הבינה עד כמה זה בכלל עבורנו. אני בטוחה שהסרט המרגש והעוצמתי יהיה כעוד אבן בדרכי אל עצמי.”
תהליך משפחתי, אגב, אינו חייב להיות סביב שכול או אובדן. גם אם אבי המשפחה חי וקיים, והגיע לגיל גבורות או שיבה בלי עין הרע, זו הזדמנות להתלכד סביבו ולהתחבר לשורשים של המשפחה, באמצעות סרט תעודה משפחתי. פרוייקט כזה יכול לא רק לשמח את סבא וסבתא, אלא גם לבנות קומה משמעותית אצל כל הילדים והנכדים. או כפי שניסחה זאת משפחת פרויליך, שהפיקה סרט עבור אם המשפחה בהגיעה לגיל שישים: “גילינו עולם ומלואו אצלנו בתוך המשפחה".
 
השקעה לטווח ארוך

כמו בכל תהליך משמעותי שאדם עובר, גם התהליך האישי שנבנה יחד עם הסרט אינו ממהר להסתיים. גם כשהסרט גמור, לתהליך שהתרחש סביבו יש השפעות ארוכות טווח. "כל התהליך שעברנו היה התחלה, פתח להמשך", אומרת אביגיל ביטון. "הבת שלי כבר הציעה לעשות מפגש של כל הדודים ולשמוע מהם, אני בטוחה שזה בעקבות עשיית הסרט.”
סרט זיכרון דורש השקעה של זמן, ואם מדובר בתהליך רציני – הוא גם דורש השקעה כספית בהתאם, אבל התמורה כוללת חוויה נפשית אישית ומשפחתית, שיכולה לחולל שינויים עמוקים. התמודדות עם אובדן, גילוי עצמי, היפתחות, חיבור לשורשים וגיבוש משפחתי הם רק חלק מהשינויים הללו. יש אנשים ש"חיים בסרט", ויש אנשים שהסרט עושה להם את החיים.

לצפייה בסרט על חיים ינובסקי ז"ל לחצו כאן לתגובות לסרט לחצו כאן
לצפייה בסרט על גבי ביטון הי"ד לחצו כאן לתגובות לסרט לחצו כאן
 
לעמוד הפוסט תאריך: 24/10/2014 11:07:00 תגובות:
תגובות

אז והיום

בחג ארחנו את סבתא שלי, בת 90, בלי עין הרע, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים.
הרבה פעמים במהלך החג יצא לה להגיד לי "הילדים של היום..." ו"פעם מי חשב על..."
היא ציינה הרבה את השפע שיש היום ואת המבחר הגדול, ושיש כלים חד פעמיים וטיטולים וחשמל ושהכל יותר זול וקל להשגה.
דיברנו על הקשיים שמשתמעים מכך בחינוך ילדים לדחיית סיפוקים, במתן הבחירה לילדים בגיל צעיר, ועוד שהם רוצים הכל ומתפתחים מאוד מהר
(כן, גם זה שונה מאוד מפעם, מסתבר – הילדים של היום נולדים שאפתנים יותר ופקחים יותר. האמנם?)

עם צאת החג נעמדתי בפתח חדר הכביסה, אחרי שמונה ימים שלא כיבסתי, והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה:
"איך הסתדרו פעם בלי מכונת כביסה?"
כדי להטעים אתכם בכמויות, צילמתי את ערימת המפות והמצעים שממתינה לכביסה,
אחרי שאסיים עם כל חולצות החג, בגדי הטיול, המגבות והציציות [כל קטגוריה – מכונה שלימה, ב"ה]


יתכן שבזכות ההמצאה הגאונית של מכונת הכביסה אני מצליחה לפנות כעת כמה דקות לכתיבה,
אחרת הייתי טובעת בחומרי ניקוי, ושלא לדבר על הבישולים לשבת ועוד מטלות שפעם היו מאוד מורכבות וקשות.

לחיות בלי מקרר זה הכי בלתי נתפס, בעיניי, והילדים שלי יגידו שבלי פלאפון זה הכי בלתי אפשרי.
אפילו אני, שרוב שנותיי גדלתי בלי פלאפון וגם זוכרת שטלפון לא היה בבית, התקשיתי לדמיין איך סבא וסבתא שלי
התכוננו לחתונתם בתקשורת כתובה בלבד [לא מסרונים בנייד אלא במכתבים].

לפני ארבע שנים עבדנו על סרט זיכרונות שיזמה אמי, על בית הוריה, בית בנעט בחדרה.

סבתי, שאני קרויה על שמה, נעמי, נפטרה בחול המועד סוכות לפני 44 שנים. היא גדלה בירושלים החדשה,
למדה באוולינה דה רוטשילד ולא כמו רוב הנשים בתקופתה, ידעה קרוא וכתוב והייתה מן המשכילים בדורה.

סבי, אתמר יוסף בנעט, היה עיתונאי שזכה לסקר את התפתחות ההתנחלויות החדשות בשרון ובשומרון
[כן, קראו להם "מתנחלים". ולחדרה, זיכרון יעקב, פרדס חנה ובנימינה קראו "מושבות השומרון"]
סבא וסבתא היו מתנחלים בעצמם והקימו את ביתם במערב חדרה, בשכונה חדשה שלימים עוד יבנו ממערב לה את גבעת אולגה.

פרק שלם בסרט הקדשנו להתכתבות בין סבא לסבתא מאז שהכירו ועד חתונתם.
זה היה מדהים להתחקות אחר אהבתם הפיוטית ויחד עם זה ללמוד על אופייה של תקופה, כשהתקשורת בין ירושלים לחדרה
תלויה בחסדיו של הדואר, שלא היה סדיר בתקופת מלחמת העולם השנייה [רוחות מלחמה נשבו גם בארץ ישראל אז].

איך מזמינים רהיטים מתל אביב בלי טלפון, תוך כדי תיאום עם הורי הכלה בירושלים והחתן שאמור להגיע מחדרה? - סיפור!

מי שרוצה לטעום את החוויה, יכול
ללחוץ על הקישור הזה ולקפוץ בסרט לדקה  11:37, שם מתחילה חליפת המכתבים
[והיא מקוצרת בגרסה הזו. בסרט המלא תופס פרק המכתבים עשר דקות]

בהמשך הסרט תראו את בני משפחתנו בסיור מתוכנן ומודרך על ידי אמא שלי במוזיאון החאן של חדרה.
הרבה שאלות שאלו אותה הנכדים על אז והיא, וגם אבא שלי, סיפרו והדגימו איך חיו פעם.
עכשיו אני חייבת לחזור למציאות. גם כשיש מכונות – צריך להכניס ולהוציא, ולקפל ולגהץ,
אבל באמת נראה לי שבגלל ההתקדמות הטכנולוגית אנחנו צורכים יותר.
לא נראה לי שלסבתא נעמי ע"ה היו ערימות כביסה כמו שלי במוצאי חג כי לא היו כל כך הרבה בגדים.
 
לעמוד הפוסט תאריך: 17/10/2014 11:19:00 תגובות:
תגובות

פתקא טבא

אם, כמשל, בראש השנה ריבונו של עולם כותב את הצ'ק לפקודתנו (ובו סך כל ההכנסות שגוזר לנו לשנה הקרובה) הרי שביום כיפור הוא חותם על הצ'ק (מקוים שזו חתימה טובה)
והיום שבו הוא מפקיד את הצ'ק הוא היום השביעי של חג סוכות המכונה "הושענא רבה" בגלל ריבוי התפילות שנאמרות בו, ולא לחינם.
אנחנו מאמינים שכשם שאפשר לשנות פרטים בצ'ק טרם הופקד (גם אם כבר נחתם) כך בהושענא רבה יש הזדמנות, באמצעות תפילה, לשנות את הסכום שכתב לנו הקב"ה על הצ'ק
בראש השנה (הלא הוא ספר פרנסה וכלכלה) ואפילו ישנה מסורת שאומרת כי בהושענא רבה נכתבים פתקים טובים שיכולים להחליף את הצ'קים שנכתבו, אם מתברר שאדם עשה
תשובה בעשרת הימים שאחרי יום כיפור (בדומה לעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ) לכן מברכים איש את רעהו ב"פתקא טבא".
לפתקא כזו אני מתפללת היום. לא רוצה לצבור הון אלא שנתפרנס כל צרכנו די והותר כדי שנוכל למלא ייעודנו בעולם מתוך עושר וכבוד.
כבעלת עסק שתכליתו הזכרת נשמות (בסרטים משפחתיים) והרמה על נס של כל מיני מעשים טובים וערכים (בסרטים של מוסדות, קהילות וארגונים) אני מבקשת ביום מיוחד זה,
שיזמן לנו המסובב את כל הסיבות בעולם, הרבה פרוייקטים השנה ואנו נשתדל לעשות ככל יכולתנו כדי לעזור לכמה שיותר משפחות וקהילות לגלות ולהאיר את הטוב.
ברוך ה', הצלחנו להעמיד עסק עם כל הכלים הנדרשים לשם כך, אבל רק היושב במרומים יוכל לספק לנו את הלקוחות הנכונים, לכוון אותם אלינו, לגרום לכך שניפגש ונתחבר.
כל השאר - עלינו.
אני בטוחה שגם העובדים שלנו (שמבחינתי זה אחד הכלים שאנחנו מעמידים כדי לממש את תכלית ייעודנו הנ"ל) כל אחד מהם מתפלל היום על פרנסתו, ובגלל שאנחנו לא משלמים
להם משכורת חודשית אלא לפי הספק עבודתם, גם הם מתפללים להרבה פרוייקטים השנה, שיהיו חשובים ומעניינים לא פחות מאלה שזימן לנו ה' בשנה שעברה.
זה ממש כמו סרט שתסריטו נכתב כעת ולנו לא ידועה העלילה והשתלשלות העניינים, גם לא הנפשות הפועלות והסוף הטוב. אבל בטוח שיהיה טוב. בעזרת ה'!

לעמוד הפוסט תאריך: 14/10/2014 21:10:00 תגובות:
תגובות

יזכור

מחשבות על אזכרת נשמות / אמציה האיתן

כמעט בכל פעם אני מופתע מחדש. הרגע הזה עובר כל כך מהר, חולף ביעף ומשאיר אותנו עם רצף של מחשבות עמוקות וקצת מבלבלות.
הגבאי מכריז "יזכור" ורוב המתפללים יוצאים מבית הכנסת כמעט בריצה. נראה כאילו חיכו זמן רב לרגע הזה, הכינו נושאים לשיחה בין החברים, והמהדרין אף מביאים כיבוד קל (לא ביום כיפור כמובן), כדי למלא בתוכן את אותה דקה וחצי מופלאה.
עד גיל עשרים ואחת גם אני הייתי בין היוצאים, ולא הצלחתי להבין איך עוד לפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון, הגבאי כבר קורא לנו להיכנס. לצערי הצטרפתי די מהר לציבור אומרי ה"יזכור" ועכשיו הפליאה שלי הייתה הפוכה – לאחר כדקה סיימתי את אמירת ה"יזכור" הפרטית שלי, ולאחריה ניסיתי להבין כיצד מצליחים ה"יזכורניקים" הוותיקים להגיד בכל כך הרבה זמן, שורות ספורות בלבד?
נראה שמשהו מיוחד מתחולל בדקה הקצרה הזאת בבית הכנסת. לא במקרה היא מופיעה דווקא בעתות שמחה; אמנם יום כיפור הוא לא בדיוק חג, אבל הזכרת הנשמות מתקיימת גם בשביעי של פסח, שבועות ושמיני עצרת למנהג האשכנזים, ולמנהג עדות המזרח זה קורה באופן כללי בשבתות ומועדים. דווקא אז, בחגים, זה הזמן להיזכר במי שכבר איננו אתנו? אפשר לומר שזה אמצעי לשים את השמחה בפרופורציות, ולאזן אותה בעזרת קצת כובד ראש, אבל נראה יותר שהזכרת הנשמות מתמזגת עם השמחה. אנשים באים במיוחד ל"יזכור" כי הם רוצים את זה, זה חשוב להם, זה עושה להם טוב.
האמירה "יזכור אלוקים" היא מרוממת. המחשבה על "מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה" מלאת הדר. משמח לשמוע על הנפטר ש"רוח ה' תניחנו בגן עדן”, "יבוא שלום ינוחו על משכבותם”. המחסור האישי שלי, מוצא פתאום את מקומו בסידור או במחזור. בין הכהן הגדול ביום הכיפורים ובין מלאכים המוני מעלה, נמצא גם אבא זצ"ל. הזיכרון האלוקי האינסופי מכיל גם את הנשמה שלו. אני שמח שהקב"ה זוכר את הנפטרים, וזה מחזק גם את הזיכרון האישי שלי, מרגיע, מנחם.
ביום כיפור, במועדים, אבל מתוך כך גם בכל זמן אחר לאורך השנה, הזיכרון יכול להיות חוויה חיובית, אפילו שמחה.
לעמוד הפוסט תאריך: 02/10/2014 00:18:00 תגובות:
תגובות

ילד חולה לאמא עובדת

התינוק שלי חולה.
אין לי אפשרות לעבוד אבל יש לי הרבה זמן לחשוב,
ובעזרת הסמארטפון אני יכולה בכל עת ובכל מצב להעלות את הירהוריי על הכתב.
רבות נכתב ונאמר על תפילת האמהות בימים הנוראים.
רק בערב ראש השנה קיבלתי משתי בנותיי במקביל קישורים לשני קטעים שונים העוסקים בנושא.
אחת שלחה לי את דברי העידוד האלה:


בתי השנייה, אף היא, ב"ה אמא במשרה מלאה, שלחה לי מפרי עטה.
לחצו על הקישור הזה ותוכלו לקרוא את השיר "אישה ביום הכיפורים"

באמת, השנה התפללתי מעט מהמחזור ויותר מהלב,
והיום, עם ילד חולה בבית, הרגשתי אותו דבר גם לגבי עבודת הבית והפרנסה -
זה לא יאומן כמה אפשר להספיק כשהתינוק נרדם סוף סוף אפילו לרגע קצר
ואיך מספיקים יותר כשמתכננים את הרגע הפנוי הבא.
ולא מבזבזים זמן, לא עושים דברים מיותרים, הכל תכליתי וממוקד.
יותר מהכל, מודים על כל מערכת בגופנו שפועלת כסדרה.
תהיו בריאים!
נעמי

לעמוד הפוסט תאריך: 28/09/2014 23:31:00 תגובות:
תגובות

מאחורי הקלעים של הקליפ תועד בתשע"ד

נתחיל מזה שעד כה צפו בקליפ למעלה מ-6000 אנשים וזה בשלושה ימים בסה"כ.
לטובת מי שלא יודע על איזה קליפ מדובר – הנה הקישור – לחצו כאן ותצפו בשתיים וחצי דקות שמסכמות באופן יצירתי ביותר שנת פעילות שלנו באולפני אתרוג.
איך כל זה התחיל?
רשמתי לחיים אקשטיין (החתן שלי, אם יורשה לי להשוויץ) את כל הסרטים המיוחדים שהפקנו השנה, את כל הלקוחות המעניינים שעבדנו איתם השנה, את כל החידושים וההשקעות. יצאה רשימה ארוכה ומכובדת. הייתי אומרת אפילו – מרגשת.
אז קודם כל הודיתי לא-ל הזן והמפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
אח"כ שלחתי לחיים, בבקשה שיכתוב שיר על כל הסיכום הזה, לאיזה מנגינה שתתאים לו.
תוך יומיים בלי להגזים הוא הראה לי מה יצא מתחת ידו המוכשרת
ומכאן ואילך פרץ היצירתיות באולפן לא פסק (וכל זה בשלושה שבועות בסה"כ):
התחלנו לאסוף קטעי סרטים שישולבו בקליפ ועמי, העורך הוותיק והמנוסה ביותר אצלנו, השביע אותי שהקליפ יהיה מושקע והוא רוצה להיות אחראי על העריכה.
ביקש, אמר ועשה. אבל לא רק עריכה ולא רק עיצובים מושקעים והנפשות למיניהן, אלא ביים כל שורה בשיר.
ואמציה – הלך אתו עד הסוף, וגם כל הצוות. זה היה מדהים לראות את שיתוף הפעולה של כולם וההירתמות שלהם להצלחת המשימה.
מי שצפה בסרטון הזה כמה פעמים בטח שם לב למחשבה שהושקעה בכל פריים, ואני יכולה לספר לכם לא רק על מחשבה אלא גם על עשייה: תלך, תבוא, תצלם פה, תצלם שם, תעמיד חצובה, סטדי קם, גרין סקרין ועוד כל מיני כלים מקצועיים.
טוב, אין מה לדבר, התוצר מדבר בעד עצמו וגם 6000 הצפיות (בפייסבוק, ביוטיוב ובאתר) והתגובות המתלהבות (רבות מהן בסגנון: מדהיםםםםם, מקסססססים וכדומה)
התגובה שהכי שמחה אותי הייתה, שהקליפ הזה מכניס את ראש השנה באווירה שמחה, של התחדשות ועשייה.
ולסיום כמה מילים על העשייה, שהשנה באמת הייתה איכותית יותר מכל שנה, ויעידו על כך אנשי הצוות באולפני אתרוג, שהתבקשו לכתוב מה היה הכי משמעותי בשבילם השנה.
להלן מדגם מייצג:
 

עמי לוי:

מבחינתי המאורע המכונן שלי כעורך היה הסרט המונומנטלי על ברוך דובדבני ז"ל. מכל כיוון וזווית שנסתכל על זה - הבן אדם היה אישיות בקנה מידה של אחד בכמה דורות. וזו לא מליצה. מי שחתום על העלאת כ- 1,200,000 יהודים לארץ מעשרות ארצות ומקומות נידחים - איננו אדם מן השורה. אישיות יוצאת מגדר הרגיל, תלמידו של הרב קוק זצ"ל, איש הרוח של תנועת ברית החשמונאים, מפיח חיים ועידוד בקרב האודים המוצלים מאש אירופה הנאצית ובחשאי מעלה אותם לארץ, ומכאן והלאה מחסל סדרתי של גלויות ישראל.
ברור שעריכת סרט על דמות ענקית כזו - צריכה חשיבה רבה והרבה תכנון. אברהם, בנו של ברוך דובדבני מסר לנו חמישה ארגזי ארכיון עם מאות תמונות ומסמכים. עברתי עליהם אחד אחד ובחרתי את המתאימים ביותר לסרט. אכן זהו הסרט המורכב, הגדול והעשיר ביותר שיצא מתחת ידי באולפני אתרוג, כאשר עריכתו ארכה יותר מחצי שנה!

 יונתן שיוביץ:

במהלך השנה אנחנו מצלמים לא מעט סרטי זיכרון על אנשים שונים מרקעים שונים. מכל דמות אני מוציא תובנות לחיים ביחס להורים, לאישה, לילדים ,לחברים ולתורה. פעמים רבות אני מקשיב למרואיינים שמספרים על תכונות ומעשים של הנפטר ואני משווה את עצמי אליו. איפה אני עומד בתכונה הזו ואיך אני הייתי מתנהג בסיטואציה הזו. למשל בראיון על "נאפו", מספר חבר על איך שהוא היה טוטאלי עם הילדים שלו ואיך שהוא היה משקיע והולך איתם לגן שעשועים ומשחק יחד איתם ובאותו רגע בא לי לחזור מהעבודה מוקדם ולשחק עם הילדים שלי.

 אביטל אביעזר:

אני מאוד אוהבת לשמוע את הסיפורים על האנשים שאנחנו עושים עליהם סרט. יעיד על כך בעלי, שאני חוזרת כל יום עם סיפורים מדהימים. מאוד אהבתי את הסיפורים על אסי בן דוד ז"ל, שנהרגה בגולן לפני 40 שנה, בסופה של מלחמת יום כיפור.
אני מרגישה שמכל דמות שעושים עליה סרט אני לוקחת רעיונות ותובנות להמשך החיים.

 
בפרוס השנה החדשה, אני מאחלת לעסק שלנו שימשיך להתקדם ולהתרחב על ידי כך שייתן מענה למשפחות רבות, לקהילות, למוסדות ולארגונים, שישפיעו מטובם, שיפרסמו את ערכם וינחילו לדורות הבאים זיכרונות טובים וערכים חשובים.
שנה טובה,
נעמי
לעמוד הפוסט תאריך: 24/09/2014 00:29:00 תגובות:
תגובות

ראש השנה - יום הזיכרון

זכרנו בזכרון טוב (או: סודות מחדר העריכה של מעלה)
מאת: חיים אקשטיין

איור: יערה בכרך

חדר העריכה שליד בית הדין של מעלה. מסביב, לחץ העבודה בשיאו: מלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, אבל שני העורכים יושבים על כסאותיהם מול המחשב. אסור להם לזוז משם, הם חייבים לגמור את העבודה. עוד רגע יום הדין. ייתכן שהם היו מסיימים לערוך את סרט הזכרונות (כן, סרט, אלא מה? "ספר הזכרונות" זה מה זה ניינטיז) כבר מזמן, אולי אפילו בראש חודש אלול, אילו רק היו מגיעים להסכמה ביניהם ולא מתווכחים כל כך הרבה.
“אתה רוצה להקרין עכשיו את כל חומר הגלם? השתגעת? בוא נעשה גרסה מקוצרת, 'המיטב'”, אומר העורך האחד.
"אין לנו זמן לבחור עכשיו את הקטעים הטובים”, מתעקש השני, "הדד-ליין מתקרב.”
"למה תמיד 'דד-ליין'? למה הכל אצלך נגמר במוות?” העורך הראשון נע באי-נוחות בכסאו, כסא של רחמים. “ככה עובדים היום, מסננים את הקטעים הפחות מוצלחים ומשאירים את מה שיצא טוב.”
"זה לא התפקיד שלנו,” אומר העורך היושב על כסא הדין, “אנחנו פה כדי להציג את כל האמת, כפי שהיא.”
 
במרכז תפילת מוסף של ראש השנה ניצבת ברכת זכרונות, הברכה היחידה בתפילת יום הדין העוסקת באופן ישיר בדין. לא בהמלכת הקב"ה, לא בשופר, אלא בסקירת כל הברואים העוברים לפניו יתברך כבני מרון. מהם ה"זכרונות" שזוכר הקב"ה ביום זה? תלוי על איזה חלק של הברכה מסתכלים. “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם...” אנו פותחים, ומתארים את זכרונו הבלתי-מוגבל של הקב"ה. הלוואי על המחשב שלנו. כלום לא נמחק, הכל רשום, גלוי וידוע. אבל כשאנחנו מתחילים לקרוא את פסוקי הזכרונות, הזיכרון הופך להיות ממוקד יותר: הקב"ה זוכר את נח, את בריתו עם האבות, את חסד נעוריה של כנסת ישראל ההולכת אחריו במדבר, את בנו יקירו – אפרים וממלכת ישראל. אנו מסיימים: “זכרנו בזכרון טוב לפניך... את הברית ואת החסד ואת השבועה...” אכן, הקב"ה זוכר את הכל, אבל אנחנו מבקשים שיזכור את הטוב, ואת כל הרע יוריד בעריכה.
איך זה יכול להיות? אם משהו בנו אינו כשורה – אפשר לבקש מהקב"ה פשוט לשכוח ממנו? השאלה היא איך מסתכלים על המאורעות והמעשים שזוכרים. יכול להיות שהתמונה המלאה היא הזכרון המדויק, אך ייתכן גם ש"המיטב" הוא הזכרון המדויק יותר, האמתי יותר. זוג יכול לראות את כל מה שצולם בחתונה שלו, כולל תקלה במיקרופון בחופה או דוד שנפל במדרגות בדרך להתכבד בברכה השביעית, אבל רק הגרסה החתוכה – החופה, הריקודים, השמחה – תשקף באמת את מה שקרה שם. אפשר להכניס לסרט על אדם ידוע את כל השטויות שעשה בילדותו, אבל המעשים הגדולים שעשה בבגרותו למען האומה – הם באמת הוא. ואנו פונים גם לאבינו מלכנו: אל תזכור לנו עוונות, לא זה העיקר, זכרנו בזכרון טוב לפניך. “אמרו לפניי בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות... זכרונות – כדי שיבוא לפניי זכרונכם לטובה" (ראש השנה טז ע"א).
 
וכמובן, כדי שהקב"ה ינהג כך, עלינו לאמץ מידה זו בעצמנו – לדעת לתעד את המציאות מתוך נאמנות  לעובדות כולן, אך עם זאת לזהות את העיקר, את הטוב שבפנים.

 
לעמוד הפוסט תאריך: 18/09/2014 14:33:00 תגובות:
תגובות

לפעמים לא צריך לוגו בסוף הסרט?

את התמונה הזו קיבלתי אתמול פעמיים משני אנשים שונים שהיו בהופעה של אברהם פריד בבית אל.
ענק הזמר החסידי ביקר בשבוע שעבר לראשונה בבית אל ואמציה התלווה אליו עם המצלמה.
מהמועצה ביקשו שבמהלך ההופעה יוקרן סרט קצר - תקציר הביקור, וזה מה שעשינו.
לחצו כאן ותראו את 5 הדקות המקפיצות שהוקרנו אמש באירוע.

האמת, מישהו אחד שלח לי את תמונת הלוגו על המסך כהוכחה לכך שמקריני הסרט לא הדליקו אורות בסיום הסרט לפני הקרדיטים.
אנחנו שונאים שעושים את זה! גם אם שילמת על הסרט, איפה הכרת הטוב?

אבל השני ששלח לי התמונה כתב: "איך שהסרט התחיל ידעתי שזו הפקה של אולפני אתרוג. בסוף כשראו את הלוגו שלכם ידעתי שצדקתי". וזו לא פעם ראשונה שזה קורה לנו.
אפילו בליל יום הזיכרון האחרון, כשהפקנו סרטי זיכרון קצרים למיפעלות הציונות הדתית לפרוייקט הטקסים "בעוז רוחם", ולא שמנו לוגו שלנו בסוף הסרט, התקשר חבר ושאל אם זה נכון מה שנראה לו, שאולפני אתרוג עומדים מאחורי הסרטים?
עניתי לו בחיוב וסיקרן אותי לפי מה ידע לזהות שזה סרט שלנו אז הוא הסביר, שכל שנה הוא הולך לטקסי יום הזיכרון בעירו ותמיד יש אוירת כאב, עצב ואפילו בכיינות. השנה הוא הרגיש תעצומות נפש, שהסרט מרים אותו לרגשות חיוביים שנותנים כוח להתגבר על קשיים, לתרום למדינה, לעשות טוב ועוד.
התרגשתי ושמחתי.
אין מה להגיד, הוא נתן לי משוב שעושה חשק להמשיך.

 

לעמוד הפוסט תאריך: 17/09/2014 09:02:00 תגובות:
תגובות

הסיפור על הסרט של שינדלר

י"ט אלול תשעד
  
למה אני מזכירה לעיתים קרובות את הסרט על אבישי שינדלר הי"ד?

יוצא לי להזכיר הרבה את הפקת הסרט של משפחת שינדלר מאלעד כשאני מדברת עם משפחות המתעניינות בהפקת סרט זיכרון.
בעיקר כשאני נשאלת לאורך הסרט הרצוי, אם יש כזה בכלל.

לפני ארבע שנים נרצח אבישי שינדלר בפיגוע ירי בדרום הר חברון, בדרכו חזרה לביתו שבבית חגי.
אלמנתו ובני משפחתו יזמו הפקת סרט זיכרון ליום השנה הראשון להירצחו.
קיימנו שלושה ימי צילום, אם אני זוכרת טוב: בקרית שמונה, בהר חברון, בבית המשפחה באלעד, עוד כמה ראיונות בודדים וכן מפגש חברים.
בלחץ הזמן החליטה המשפחה לערוך סרט קצר מכל הצילומים ואחרי האזכרה להרחיבו.
אבל הסרט הקצר (22דקות) כל כך ממצה ומבטא את כלל אישיותו של אבישי הי"ד, שלא צריך סרט ארוך בנוסף.
מה שכן, כעבור שנתיים ביקשה המשפחה שנערוך מכל הצילומים סרט חדש שיתמקד בנושא אהבת ישראל וראו זה פלא -
הצילומים משנת האבל הראשונה הצליחו לפרנס סרט זיכרון איכותי, חדש ואחר לגמרי על אבישי.

השבוע ביום שלישי יוקרן באזכרה לאבישי הסרט החדש, כשהשנה הוספנו לו כתוביות טקסט בעברית.
הנה הסרט הראשון על אבישי,
בלחיצה כאן תוכלו להגיע אליו ולצפות בו
בלי נדר ביום רביעי אשתף בסרט השני, זה שיוקרן מחרתיים, בנושא אהבת ישראל.

מוריה, שהתאלמנה מאבישי והצטלמה במשך שעות לסרט, נתנה לנו משוב מאוד מחזק על הצילומים.
היא ראתה איך אמציה מצלם והתפעלה מהגישה שלו לתיעוד.
מוריה אמרה לנו שהתרשמה מאוד מהנכונות שלו להוציא אותם (את המצולמים) הכי טוב לשביעות רצונם.
הוא לא מתבייש, אף שמולו אם שכולה או אלמנה נרגשת, להעיר על מראה, לעצור הצילום ולזוז למקום מחמיא יותר,
גם אם צריך לחזור שוב על המשפט הקשה, על הזיכרון הכואב.

ההורים, משה וסיגלית כתבו לנו:

"למה  אולפני  אתרוג?
כי  הם  מקצוענים, מבינים  עניין, קולטים מהר את  הדמויות ואת  הנפשות  הפועלות ומפיקים  סרט  ברוח רצון  המשפחה, בהתחשב  ברגישויות השונות.
יוצרים  סרטים שעוברים  מסך. 
חשוב  לנו  בתור  משפחה  שכולה שלא  ישכחו את  יקירנו ואת  תרומתו  לעם  ולארץ, את  מכלול  אישיותו.
סרט  עשוי  טוב הוא  למען  ההווה ולמען  הדורות  הבאים.
לעוסקים  בחינוך -  אלו  סרטי  מופת שניתן  להראות  לתלמידים ודרך  הסרט  ניתן  להיחשף  לדמויות  שיש  ללכת  לאורם."



 
לעמוד הפוסט תאריך: 14/09/2014 22:26:00 תגובות:
תגובות

הפוסט השני של נעמי (מעניין עד מתי אספור אותם)


העקרב הזה חיפש עבודה היום באולפן. מזל שעמי היה והרג אותו באומץ עם מים רותחים (שירשום על זה פטנט).
מה היה קורה אם באולפן היו רק נשים? זה קורה לפעמים.
אני בכלל בסיוט מעקרב שחור, שבדיוק השבוע לפני 24 שנים עקץ את אחותי התינוקת.
הוצאתי אותה מהמקלחת (18 שנים בינינו) ועל המגבת היה עקרב שלא ראיתי.
היא הגיבה לעקיצה בהתנפחות מיידית, מה שגרם לה לחנק ממש והשאר - סיפורי ניסים.
מצחיקה הייתה התגובה של בתי היום למראה תמונת העקרב באולפן: "מזל שמשה התפטר לפני שבועיים".
ולמה הייתה כוונתה? - 
משה זה התינוק שלנו שעד לפני שבועיים היה צמוד לאבא ולאמא בעבודתם באולפן (והפריע לעורכים האחרים)
ובדיוק ביום חמישי לפני שבועיים הוא נכנס לראשונה למעון. בן 8 חודשים וחצי.
מי שלא ראה את הקליפון שעמי הכין למשה, כפרידה מהאולפן,
מוזמן ללחוץ כאן ולצפות בקטע המגניב
ולראייה, שמשה כבר חלק מהצוות, צילמתי את התמונה הבאה:


היום אמרה לי המטפלת במעון (שהיא בגיל של הבכורה שלי) שלא כדאי שאבוא באמצע היום למעון להניק
כי זה מבלבל את משה והוא בכלל לא צריך לינוק במהלך היום כי אוכל הכל כמו גדול.
אז חשבתי על זה שהיא, בעבודה הטובה שהיא עושה, מאפשרת לי לעבוד, ובעבודה שלי לעזור לאנשים.
ואני, בעבודה שלי, מאפשרת עבודה לנשים אחרות, שגם הן מעסיקות נשים בתפקיד מטפלות וכולנו בעצם
עוזרים זה לזה ומתפרנסים על הדרך.
אחת העובדות החדשות אצלנו הבינה את זה דווקא מאוד מהר. היא כתבה לי אתמול:

"כשחשבתי בהתחלה שאני עומדת לערוך סרטים הרגשתי שזה עוד דרך להתפרנס,
אבל עכשיו אני מבינה שאנחנו מעניקים למשפחות מתנה ענקית.
אנחנו מעניקים להם את האפשרות לספר כל מה שעל ליבם (כמו טיפול פסיכולוגי)
ובנוסף הם מקבלים מזכרת מהאהוב שלהם בצורה הכי טובה שיש."

בהקשר הזה יש עוד נקודה חשובה ומשמעותית:
כל מי שמצטרף לעבוד בעסק שלנו אני אומרת לו שהוא שותף בתפילות שלנו על הפרנסה
כי כל פרוייקט חדש בשבילנו לעבוד עליו זה פרנסה בשבילו.
אפילו למטפלת של ריעות (העורכת) אמרתי שאני שמחה שגם היא מצטרפת לתפילות -
כי ככל שלנו תהיה יותר עבודה, ריעות תצטרך יותר שעות מטפלת ולה תהיה יותר פרנסה.
לסיכום, מתפילת ימי התשובה הממשמשים ובאים:
"אבינו מלכנו כתבינו בספר פרנסה וכלכלה"

 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/09/2014 22:53:00 תגובות:
מספר עמודים: 3
הקודם    1  2  3   הבא