תגובות

דברי נעמי לפני הקרנת הסרט על אפלה

נדמה לי שאמציה ואני היחידים כאן שלא זכו להכיר את אפלה בחייו. בעצם, גם אביגיל הקטנה לא. אבל בזכות הסרט אנחנו כבר מכירים, ואפילו יכולים לדמיין מה היה אומר לנו עכשיו, אילו היה פה. קודם כל הוא היה המארגן של כל ההתכנסות הזו, מא' ועד ת', והיה עומד בפתח האולם ומאיר פנים לכל האורחים, מחבק ומנחם את כל המתגעגעים, סולח לאלה שלא יכלו לבוא ומזמין את כולנו לראות את השדה אחרי הגשם הראשון. (ירד פה כבר היורה?)

אפלה, עם העין הטובה שלו, היה מפרגן על הסרט אבל אומר בענווה שהגזמנו, ובכלל, מי הוא בכלל שצריך לעשות עליו סרט, והכל זה פנינה והילדים. וזה נכון – זה פנינה שהשקיעה וגם כל החברים והמכרים מקרוב ומרחוק (אפילו רחוק מאוד) שהיה חשוב להם להשתתף בסרט על אפלה. וזה ארבעת הילדים – מלי, עדי, אליק והדר – שההיכרות הקצרה איתם היא, בעיניי, העדות הכי חזקה לשירת חייו של אפלה – מסכת אבות שכולה מידות טובות וגבורת הנפש.

ברשותכם, אפרט קצת:

קודם כל ההחלטה המאתגרת להפיק סרט זיכרון בשנת האבל – זה קושי עצום והתמודדתם אתו בצורה מעוררת השראה. נוסיף לזה את החשיבה הבוגרת וההבנה שהפקת הסרט היא השקעה בנכס לעתיד. - הצלחתם להעמיד את בניכם ובני בניכם מול העיניים, ולא "בזבזתם" זמן מסך כדי לספר על הגעגוע ועל הכאב האישי שלכם, אלא התמקדתם בדמותו של אבא, כמו שאתם רוצים שתישאר לנצח. הפכתם אותו למגדלור לדורות הבאים. כל הכבוד לכם!

אני בטוחה שלאפלה יש נחת רוח גדולה מהמאמץ המשותף שעשיתם כדי שהסרט, ויותר מכך, תהליך הכנתו, יהיו ראויים ומקובלים בפני המקום.

ליווינו אתכם בתהליך המורכב והתפעלנו מהרגישות שלכם זה לזה ומהכבוד הגדול לאמא, שתאריך ימים בטוב.

תודה לכם, משפחת אפלבוים וחברי קיבוץ עלומים, שהכרתם לנו את אפלה. אין ספק שטעם הגזר הישראלי ערב יותר בפינו מאז הצילומים הראשונים בסוף העונה ואין ספק שהכל דבש!

בשם כל הצוות של אולפני אתרוג,

נעמי האיתן

קדומים

לעמוד הפוסט תאריך: 25/11/2016 10:40:00 תגובות:
תגובות

המתנה המוזרה שקיבל מאיר בגיל 18

המתנה המוזרה והכי מושלמת
יום הולדת 18 מקובל כאירוע משמעותי בחיים, ובדרך כלל גם מקבלים מתנות משמעותיות לקראת 'הכניסה לחיים'.
ליום הולדת 18 שלי, הורי הביאו לי מתנה לא כל כך רגילה:
קורס להתנהלות פיננסית


כן, גם לי זה היה נשמע כבד ומשעמם, ולמה אי אפשר מתנה נורמלית וכו'.
אבל עם הזמן התברר לי שזו המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל, ואולי אפילו המתנה החשובה ביותר שקיבלתי בחיים.
אני אתחיל מההתחלה:
לפני כחצי שנה ההורים שלי רשמו אותי לקורס 'סוד הכסף' של גיל אורלי.
מה זה הקורס הזה?
קורס שנועד לשנות את החשיבה בכל מה שקשור לכסף, איך מנהלים אותו, ואיך למעשה אפשר להיות מבוסס כלכלית במאה העשרים ואחת.
אחד הדברים הבסיסיים ביותר שלמדתי בקורס, היא ההבנה שאין סיבה לצבור כסף.
במקום לחסוך כל החיים כסף ששוכב בבנק ומחכה שיבזבזו אותו, צריך לחשוב בראש של עשירים ולצבור - נכסים.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שלמדתי את זה, היה ללכת לאמא ולשאול אותה: "מה הנכסים שלנו?"
הבית נחשב נכס? והרכב? והעסק?
זה היה רק התחלה של תהליך שלם, שארך שלושה חודשים, של שינוי תפיסתי בכל ההתנהלות הכלכלית שחשבנו שהיא הנכונה.
מתברר שכל החיים שלנו למדנו המון דברים, אבל אף אחד לא לימד אותנו איך עובדים עם כסף.
אין שיעור בנקאות בבית ספר, וגם לא שיעור פתיחת עסק לעצמאים, או בגרות על ניהול תקציב נכון.
אני מודה להורים שלי שנתנו לי את מה שהם שהם לא קיבלו בתור ילדים - את השיעורים הבסיסיים ביותר לחיים.
אני ממליץ לכל אחד בכל גיל לבוא וללמוד את מה שכולנו רוצים באמת לדעת:
איך אפשר להגיע לחופש כלכלי בחיים?
וכדי שלא תגידו שהכל סתם דיבורים:
בזכות הקורס פקחנו את העיניים במשפחה, וקנינו לאחותי ולהוריי בית גדול שחלקו למגורים וחלקו להשקעה (לא זורקים יותר דמי שכירות!).
זה לא היה יותר מידי מסובך, פשוט היינו צריכים מישהו שילמד אותנו איך לעשות ולאן לשאוף.
ואנחנו ממשיכים לשאוף...
מאיר
לעמוד הפוסט תאריך: 09/09/2016 04:04:00 תגובות:
תגובות

מכתב לאבא שלא הכרתי

שמחה שמרלינג כותב לאביו, בתום תהליך הפקת סרט הזיכרון:

אבא יקר,
 
37 שנים חלפו מאז אינך איתנו. בכל קנה מידה בחייו של אדם מדובר בתקופה ארוכה. מבחינתי אלו כל חיי.
גדלתי למציאות בה אתה אינך נמצא ונוכח אך אתה חלק בלתי נפרד ממני ומה שאני.
שבועיים וקצת של יחד היו לנו. שבועיים בהם האושר קרן ממך, על בן נוסף שהגדיל את המשפחה ועל הזכות שנפלה בחלקך לקרוא לי על שם אביך, סבא שמחה.
היית מאושר. ככה מספרים. אבל אני, על אף שנטלתי חלק באירוע, לא ממש  זוכר.
זכיתי לחיות במחיצתך מעט ויש לנו גם כמה תמונות משותפות אך מעולם לא דיברנו.
מעולם לא  שמעתי את קולך וכנראה שגם סיפורים שסיפרו לי עליך ותמונות שלך מתקופות שונות לא יוכלו לספר ולתאר  מה היית ולהעביר את התחושה של להיות במחיצתך.
אך החיים ממשיכים.
גדלנו בגרנו הקמנו משפחות והולדנו ילדים, אבל האבל והכאב על האובדן קיימים וישארו שם לעולם, ובאופן מפתיע או שלא גם אצל אלו שלא הכירו אותך.
מיקומי במשפחה הציב אותי בתווך שבין דור הגדולים שהכיר וזוכר לדור שלא ידע. אני מייצג את הדור שהצטרף  למשפחה שהתפתחה  למציאות אחרת.
מציאות שזוכרת את העבר אבל שמה דגש על צמיחה והמשכיות, מציאות היוצרת מקרים שלצופה מהצד נראים לפעמים בלתי נתפסים אפילו קצת מופרעים.
אחד מהם מתרחש מידי שנה  כשב-י"ב בטבת בית העלמין בקרית שאול מתעורר לחיים ולא בגלל תחיית המתים:
מבוגרים נפגשים, ילדים מקפצים בין הקברים, חיבוקים וקצת בדיחות שחורות - אזכרה לסבא שניאור ולאחריה חגיגות במסעדה או נסיעה לסופשבוע משפחתי.
שילוב של עצב וכאב עם המשכיות ושמחת חיים.
כאלה אנחנו וכנראה שאנו נושאים בנו משהו ממך ומשהו פנימי אומר לי שכשאתה צופה בנו מלמעלה אתה מחייך חיוך שובב ומעיניך ניבט זיק של חום ושובבות.
לא יודע. לא הכרתי. ככה מספרים.
"זכרונות יודעים להיות ערמומיים", כתבה יהודית רותם בספרה "אהבתי כל כך", "זכרונות יודעים לברוח כשרוצים להניח עליהם יד.
כמו דגיגים קטנים, כמו סלסולי גלים ליד החוף שמדגדגים את הרגליים ומתמוססים לקצף.
פעמים רבות הזכרון הוא ידיעה מופשטת של מה שהיה פעם. זכרון נערם על זכרון, צל של צל, עד שכבר אין יודעים מהו הזכרון הטהור ומהו הזיכרון של הזיכרון."

לקראת ציון יום הולדתך השבעים החלטנו שצריך לעשות משהו אחר. משהו שישאיר את הזכרון לא רק אצל הדור הקודם שמתבגר וחלקו כבר איננו איתנו.    
החלטנו על דרך שבה נוכל להשאיר גם לדורות הבאים קצת ממה שהיית.
זה לא פשוט לעשות סרט על מישהו שנפטר לפני 35 שנים ללא תיעוד מוחשי מחייו.
תהליך עשייתו חיבר אותנו אליך כל אחד במעגל האישי הפרטי שלו, של משפחתו הגרעינית וכמובן של המשפחה המורחבת והחברים.
העלנו זכרונות וסיפורים, שיתפנו במחשבות ובהרגשות. הידקנו קשרים בין אמא/סבתא נעמי לאחים לחתנים ולכלות לאחיינים.

במהלך התקופה יצרנו אלבום זכרון המנציח את חייך ומונח כדרך קבע אצל כל אחד מבני המשפחה בסלון
ומאפשר לכל אחד לגשת לחשוף ולהכיר קצת ממה שהיית אתה וממה שאנחנו.
היה מי שאמר  שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים.
נראה לי שבסיום המסע המשפחתי המשותף הזה יש לך עוד הרבה הרבה שנים לחיות איתנו.
לצפייה בסרט הזיכרון לחץ כאן
 
לעמוד הפוסט תאריך: 24/12/2015 08:59:00 תגובות:
תגובות

האתגר הגדול בהפקת סרט משפחתי

תמיד זה אחד שמתקשר, שיוצר איתנו קשר ומברר על הפקת סרט זיכרון או סרט שורשים משפחתי.
אותו אחד הוא לפעמים יוזם הרעיון ולפעמים הוא נציג המשפחה.
כך או כך אנחנו מתחילים תהליך עבודה מול כמה בני משפחה, בני דורות שונים, עם רצונות שונים (ולפעמים סותרים).
זה אתגר בשבילנו, מפיקי הסרט.

בני דורות שונים לא חייבים להיות אב ובן אלא 'האחים הגדולים' ו'האחים הקטנים' (כך זה, אגב, במשפחה הגרעינית שלנו,
שהפרש הגילאים בין הגדולה לקטן - 22 שנים והחתן שלי צעיר ממני בסה"כ ב-15 שנים בעוד צעיר בני רחוק ממני כמעט 43 שנה).
גם כשמדובר בסרט זיכרון, למשל, שמזמינים הבנים של הנפטר,
הנחת העבודה שלנו היא שלכל בן היה הורה אחר, אף על פי שאותו אחד ילד את כולם.
איך זה? -

כל בן חווה יחס אחר מהוריו בגלל הבשלות המשתנה של ההורים עם הניסיון,
כל בן חווה יחס אחר מהוריו בגלל מיקומו במשפחה (צעיר, בכור או סנדוויץ),
כל בן חווה יחס אחר מהוריו בגלל אופיו המיוחד שלו או של הוריו (כל אחד מיוחד)
או בגלל התמורות שחלו באופי התקופה וכדומה.
ואם בחיי ההורים היה פער בין תפיסת הבנים את הוריהם, קל וחומר בעת פטירתם -
כל ילד עבר באופן אחר את הטראומה, חווה באופן שונה את הפרידה,
כל ילד קיבל יחס שונה כיתום (ותסכימו איתי שיש הבדל בין ילד למבוגר, בטח אם הוא כבר נשוי, ובטח הסיפור שונה כשמדובר בנער בגיל ההתבגרות).
אלה סיפורי המשפחות שאיתם אנחנו עובדים וזה קיים בכל משפחה!

האתגר שלנו משתנה ממשפחה שבה רק בת אחת יחידה שמבקשת להפיק סרט על אמה (קושי מסוג אחד)
ועד למשפחה עם 12 ילדים, שאחד נפטר (וגם אליו צריך להתייחס בסרט).
מסעות מרתקים אנחנו עוברים ולומדים מכל משפחה!

היות ואנחנו משתדלים להתאים את אופיו וסגנונו של הסרט למטרות שהגדירו בני המשפחה, האתגר גדל ככל שיש יותר מטרות -
חלק יעדיפו לדבר על החיים וחלק על האובדן, חלק יבקשו להתמקד בהנצחות שעשו וחלק ירצו שלא נזכיר אפילו את תקופת המחלה, אם הייתה,
חלק יתעניינו יותר בעבר ובשורשי המשפחה ואחרים יעדיפו לשמוע יותר את הצעירים ולהתמקד בזכרונות של החיים.
בסופו של דבר אנחנו מכוונים לכבודו ולרצונו של גיבור הסרט, בין אם הוא בחיים ובין אם לא.

כשמדובר בסרט זיכרון אנחנו שואלים את עצמנו מה יגרום נחת רוח לנפטר ורואים בסרט מפעל לעילוי נשמתו.
גם בסרטי שורשים יש התעסקות עם אובדן - של דורות קודמים או של תקופה שחלפה.
גם בסרטים מעין אלו, שאין בהם טיפת עצב (כמו שבסרטי זיכרון אפשר שלא יהיה עצב)
אנחנו משתדלים לשמר את הלך התקופה ועושים הכל בהערכה רבה מלווה בתחושת אחריות כלפי הדורות הבאים.

האתגר, אם כן, הוא שלנו, מפיקי הסרט, אבל הרווח של בני המשפחה ששותפים ביצירה הוא
דיאלוג דינאמי ובריא תוך שיתוך רגשי שתורם ללכידות המשפחתית.

יהי רצון שיעזרנו ה' למלא שליחותנו בנאמנות וביושר,
עם הרבה משפחות שמבקשות לבסס את סולם הערכים המשפחתי שלהם על זיכרון העבר.
נעמי

לעמוד הפוסט תאריך: 24/12/2015 08:56:00 תגובות:
תגובות

סרטים על רבנים

לפני חמש שנים, לבקשת בננו מאיר שהגיע למצוות, הפקנו סרט שהפך מהר מאוד לסרט זיכרון על הסבא, אבינו מורנו הרב יצחק מאיר האיתן זצ"ל, שבאותה שנה ציינו 20 שנים לפטירתו (ביום שישי השבוע, ו' באלול, יחול יום השנה ה-24 לפטירתו).

לחצו כאן לצפיה בסרט

שמחנו שמעתה תהיה לנו דוגמא לסרט זיכרון על רב, סרט שלא בהכרח עצוב, שאין בו שירת נשים ובכלל זה היה די חדשני אז להפיק סרט על רב כי המדיה הזו נתפסה כחילונית משהו.
מאז, ב"ה, זכינו להפיק סרטים על הרב חיים דוד הלוי ועל הרב שאול ישראלי, על הרב פרץ מיימון ועל הרב משה נעמן, על הרב יחזקאל דאום ועל הרב אלחנן סמואל, על הרב תובל ובימים אלה אנחנו משלימים סרט על הרב בנימין אביעד, כולם צדיקים וזכרם לברכה!
מקובל להוציא ספר מאמרים תורניים לזכר רב שנפטר, להקדיש ימי לימוד לעילוי נשמתו, לארגן יום עיון או לבנות בית מדרש לזכרו,
ואנחנו באים ומציעים גם להפיק סרט על אישיותו, קורות חייו ומורשתו, כדי ללמוד וללמד הנהגות טובות, כדי לשכלל את סולם הערכים שלנו ושל הדורות הבאים.
מבני רבנים שמענו את התיסכול, שמגיעים לאזכרה מידי שנה, שומעים שיעורי תורה רבים וטובים אבל יוצאים בסוף הערב בלי לזכור אפילו לכבוד מי היה כל הלימוד ואיזה אדם הוא היה.
לא חדש לנו שסרט ממחיש בצורה הטובה ביותר תכונות וערכים. אם תמונה טובה מאלף מילים אז סרט על אחת כמה וכמה.
והנה כמה פידבקים שקיבלנו, ודווקא ממשפחות של רבנים שהפקנו להם סרט:
  • "אנחנו רוצים להפיק סרט על הרב שאול ישראלי", אמר הקול מעבר לקו. "עבור מי?", שאלתי. "לתלמידי בתי הספר, לנוער... ושגם מבוגרים ילמדו ויהנו ממנו". וכי אפשרי הדבר? איך מנגישים נושא כזה בחצי שעה, ועוד בסרט שכולם יהנו ממנו? קיימנו פגישה עם אמציה והרעיונות צצו, נשלפה מקלדת ופתאום גם רשימת מרואיינים ארוכה לפנינו, כל אחד על נושא אחר הקשור לרב ישראלי ומתקופת היכרות אחרת. צוות מקצועי נמרץ חקר ולמד את דמותו של מו"ח זצ"ל ופועלו, בלש חטט בארכיונים ומצא קטעי הקלטות גנוזות וסרטים נשכחים, תאם עם עשרות מרואינים ברחבי הארץ ונסע לראיינם, ואף רתם גם אותי לעשיה מרתקת. הלא יאמן בוצע. חצי שעה מרתקת ונעימה לעין מקיפה את דמותו של הרב ישראלי זצ"ל על המגוון הרב של היבטיה ואת פועלו על כל גווניו. הצגה שמעוררת הערצה והזדהות כאחד. "מתאבן" אמיתי ללמוד עמוק יותר של תורתו. יהי פועלם מבורך ! חוה וישראל שריר
  •  
  • ביום הזיכרון ה-31 לאבינו הרב אלחנן סמואל ז"ל שחל השבוע הקרנו לראשונה בקרב בני המשפחה וחברים את הסרט שערכתם. ההתרגשות הייתה גדולה ביותר. כולם ציינו שהצלחתם להעלות בצורה מרגשת ואמיתית את דמותו של אבינו כפי שהיא זכורה לרבים מאתנו וכפי שאנו מצפים שגם כל הדור הצעיר שלא זכה להכירו יתרשמו ממנה. פרסמנו בין מכרינו את הקישור לסרט וכבר מצאנו שמספר הצפיות ביוטיוב עד כה הגיע ליותר מ300. אחד מן הצופים לחש לי לאחר הקרנת הסרט: זוהי המתנה היפה ביותר שיכולת לתת לנו ובעיקר לדור הצעיר. די בהערה זו כדי להביע את הכל. לא נותר לי אלא להודות לכם על העבודה הנהדרת שעשיתם בעריכת הסרט בעזרת החומרים הבלתי מסודרים שיכולתי לספק לכם. בשם כל המשפחה תודה רבה, לאה סמואל
  •  
  • מאז עלה ליוטיוב הסרט על ראש משפחתנו הרב יחזקאל דאום זצ"ל, "כשהנשמה מאירה, סרט זיכרון לא עצוב", אנו מקבלים תגובות חמות מכל קצות הארץ ואפילו מחו"ל. עם סיום התהליך הארוך והמורכב של הפקת הסרט אני מבקשת להודות לכם בשמי ובשם המשפחה המורחבת. בתחילת התהליך היו לנו חששות לא מעטים. חששנו שדמותו המיוחדת של הרב יחזקאל לא תעבור מסך ולא תוצג במלוא מעלותיה ייחודה ומורכבותה. חששנו גם שהעלאת הזיכרונות  עשרים שנה אחרי פטירתו תעורר שוב רגישויות, צער וגעגועים. תחומי פעילותו הרחבים והיכרותו עם ציבור אנשים רחב ומגוון כל כך הצריכו עבודת תחקיר רבה ומפורטת. לאורך כל תקופת איסוף החומר הרב, התחקיר הארוך והמדוקדק והראיונות הרבים שערכתם, ליוויתם אותנו בסבלנות וברגישות רבה. ולבסוף מתוך ים החומר המצולם, שהוא לכשעצמו אוצר עבורנו, השכלתם לבחור בקטעים הנכונים ולצרף אותם בצורה יצירתית ומרתקת. והתוצאה: סרט קולח של כחצי שעה בו עומדת לנגד עינינו כמו חיה דמותו של הרב יחזקאל זצ"ל על כך אנו מודים לכם ומאחלים שתזכו להפיק עוד הרבה סרטים מרתקים ומחכימים, מאירים ומשמחים. כל טוב והרבה הצלחה, רחל וכל משפחת דאום
  •  




 
לעמוד הפוסט תאריך: 13/08/2015 09:55:00 תגובות:
תגובות

מיומנו של הבמאי

יש המון אנשים טובים בעולם. אני פוגש אותם במהלך צילומים של מגוון סרטים שעוברים אצלנו באולפן. בעמותות החסד, במוסדות החינוך, בשירות הלאומי, בצבא וגם בסרטי זיכרונות על דמויות מופת שהיו בקרבנו. אולם ריכוז כזה של כל כך הרבה אנשים טובים יחד, זו באמת תופעת טבע.
המשימה היתה לא פשוטה:
מצד אחד לעשות סרט על פרויקט "בשביל דניאלי", ולהראות את הבנות המתנדבות שעברו תקופות לא קלות והחליטו להתגבר ולהתעלות דוקא על ידי נתינה לאחר. מצד שני לעשות סרט על דניאלי זוננפלד ז"ל, נערה שעליה באמת אפשר להגיד את המשפט הנפוץ מדי "אין דברים כאלה" - מין שלימות נדירה של המון כשרונות, צניעות עצומה, שמחת חיים מדבקת ועוצמה בלתי רגילה של מסירות למען כל מי שנזקק לעזרה (וכל זה ללא שמץ של גוזמא).
התסריט שעלה בפגישה הראשונה משלב את שתי המשימות יחד. בחרנו שתים מתוך הבנות המתנדבות בפרוייקט, ועברנו איתן מסע קצר ומאוד עוצמתי שבו הן מכירות את דניאלי, את המקום העיקרי שבו התנדבה, ופוגשות את האנשים שהכירו אותה במהלך חייה הקצרים מדי.
מסתבר שהתסריט אכן היה קולע וניתן לראות את התוצאה בסרט שהופק לקראת האירוע. חדוה ואור (שימו לב לסמליות של שמותיהן), נערות מקסימות המתנדבות בשירות לאומי בצפת, שיתפו פעולה באופן יוצא מן הכלל. הן פתחו את ליבן, סיפרו על הפרויקט ומקומו בחייהן, ובעיקר הגיעו כדי באמת לשמוע על דניאלי.
האמת היא שאי אפשר להשאר אדישים כשפוגשים את האנשים שהכירו את דניאלי. מדהים, עד כמה היא הצליחה לגעת בלב של כל מכריה ועד כמה היא ממשיכה לחיות  בקירבם עם אותו צחוק מיוחד ונתינה ללא גבול.
המפגש של אור וחדוה היה מרתק, מרגש ואפילו מטלטל. היה שם המון בכי והמון צחוק גם יחד. הן התחברו לילדים ולנערים המקסימים שדניאלי ליוותה בתקופת מחלתם. הן הפכו לחלק מהמשפחות שדניאלי נגעה בהן בחייה, והתרשמו בלי גבול מהאנשים שמובילים את ההתנדבות, גם עם הילדים החולים וגם עם הנערות המתנדבות בשירות הלאומי.
הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה לשמוע מהן שהמפגש הזה אכן היה משמעותי בשבילן והן לוקחות ממנו הרבה להמשך החיים. האמת? גם אני.
לחץ כאן לצפיה בסרט
לעמוד הפוסט תאריך: 30/07/2015 12:10:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע בהפקת סרט זכרונות

להפקה הזו החלטתי שאני מצטרפת באופן אישי.
בדר"כ אני בעמדת ניהול אבל בסיפור של בני משפחת אש הבנתי (וגם הרגשתי) שכדאי לי להיות מעורבת.
הגעתי עם אמציה לצילום הראשון שהיה בקיבוץ תל יוסף וכבר התחלתי להתרגש. כנראה נוף העמק עשה לי את זה.
התמונות שראיתי הטעימו אותי בתקופתו של טרומפלדור
והסיפורים ששמעתי היו כמו מנהרת הזמן בגוף ראשון.
הרגשתי שאני נוגעת בימי המנדט, נושמת את ערכי כיבוש העבודה.
יצאתי עם מחשבות על אופן גידול הילדים בקיבוץ - לטוב ולרע.
לא הספקתי לעכל את אופיים של החיים בראשית ימי הקיבוץ, 
וכבר הגיע יום הצילום השני בחיבת ציון ובכפר הראה.
ביום הזה שמעתי עוד סיפורי חלוציות מפעימים, הפעם של מושבניקים שכל מה שיש להם בא מעמל כפיהם.
הקיבוצניקים נחשבו עשירים לעומתם.
בכפר הראה הרגשתי מה פירוש המושג גאולת העם וגאולת הארץ.
כך היה גם בצילומים בחבצלת השרון ובשער חפר.
התחלתי להבין שצניעות והסתפקות במועד הם ערך מניע,
הם הביטוי לחיים של משמעות, לחיים של אידיאלים.
למדתי שאדם נהנה ממה שהוא בוחר להינות ממנו!
איזהו עשיר - השמח בחלקו, גם כשהחלק שלו זה דלות ואביונות.
העיקר זה הסיפוק, תחושת השליחות, וזה משמח. זהו אושר עילאי!
אבל באמת לא הצלחתי לדמיין מחסור. אני בבחינת תינוק שנשבה בחברת שפע
ואת הילדים שלי אני צריכה לחנך בדור הזה
אני כבר באמת לא יודעת מה יותר קל... אולי כשאין אז גם לא רוצים,
אולי כשלכולם חסר אז אין קנאה?
ההתאפקות והויתור בדורנו הם אתגר
ושלא לדבר על חינוך לעמל.
עבדתי על הסרט, באופן אישי, מאוד קשה, והרבה מעבר למה שציפיתי
אבל הרגשתי שזה העמל שלי שמיסב לי סיפוק ואושר בחיי
אני שמחה שזכיתי ואני שמחה לזכות אתכם.

תצפו בסרט ותשתפו אותי במחשבותיכם.
נעמי
לחצו כאן לצפייה בסרט

לחצו כאן לצפות ברשמים מהקרנת הסרט באירוע המשפחתי



 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/06/2015 11:42:00 תגובות:
תגובות

מגילת אסתר

כשהשק והאפר הצחיקו את אסתר:
מאחורי הקלעים של סרט "המגילה"

 
חיים אקשטיין
 
זאת הייתה אחת ההפקות הקשות והמורכבות שידענו באולפן. לא היינו לוקחים פרוייקט כזה על עצמנו, לולא קיבלנו ציווי מפורש על כך מאסתר המלכה ומרדכי היהודי. בשיחה איתנו הם דיברו על חשיבות התיעוד, על הצורך לשמר את הזכרונות ועל הדורות הבאים שלא יידעו כלום על מה שעברו היהודים בממלכת אחשוורוש. מתוך כך הם שלחו אותנו לקפל שנים של סיפור היסטורי ארוך, רצוף מאורעות ותהפוכות, בסרט אחד – "מגילת אסתר".
במהלך ההפקה נחשפנו לכל פרטי הפרשה. עד לעבודת התחקיר שלנו, ולראיונות שקיימנו עם המלך אחשוורוש, אסתר ואפילו זרש, לא ידענו עד כמה הסיפור הזה מופלא. איך מרדכי שמע ממש במקרה את בגתן ותרש, באיזה תזמון הגיע המן לאחשוורוש כדי ליזום את תליית מרדכי, מה בדיוק אמרה אסתר לאחשוורוש במשתה הגורלי. סריסי אחשוורוש שיתפו איתנו פעולה באופן מלא, וטענו שגם הם דואגים לתעד כל דבר שקורה בארמון, הבעיה היא שאחר כך הם שוכחים מזה ונזכרים רק כשמישהו לא נרדם בלילה. 
 
איפה הכאב?
ובכל זאת, הפרוייקט לא עבר באופן חלק. תקלה חריגה נרשמה לאחר הקרנת הבכורה של "המגילה", באירוע השנתי הראשון של חג הפורים. התך, המשרת האישי של אסתר, הביע ביקורת נזעמת נגד הסרט. "כשראיתי שהחג כולו נושא אופי עליז, הומוריסטי, על גבול הקרנבל, עדיין לא התרגשתי – הנחתי שהשמחה היא על סוף הסיפור, ואין שום כוונה להפוך את כל התקופה הכואבת שלפני כן למושא לצחוק. הבעיה התחילה כשהחלו להקרין את הסרט: אנשים צחקו לאורך כל הדרך, ללא בושה. אתם יודעים כמה נורא היה המראה של מרדכי המתאבל? כמה קשה היה לעמוד מול דמעותיה של אסתר? הרגשתם פעם איך זה לעמוד במרחק של כמה חודשים מרצח עם?"
אמנם הסרט לא צחק חלילה על מרדכי, ולא שם ללעג וקלס את אסתר, אבל אפשר להבין את הביקורת הנוקבת. "הפסקול העליז של טעמי המגילה, הרמיזות האירוניות, הסאונד של הרעשנים, כל אלו מלווים את המגילה מתחילתה, ואינם פוסקים אפילו כאשר המן עומד לחסל את מרדכי. ואפילו אם נצליח להיתמם ולהתעלם מכל אלה – האם אפשר להסתפק בתיאורים קצרים כל כך כשמדובר בתקופת משבר? איפה הכאב, המצוקה, חוסר האונים המוחלט? קצת "זעקה גדולה ומרה" ו"שק ואפר", זה נראה לכם מספיק? אם אף אחד בקהל אינו מתמוטט ברגע שבו המן חותם על הגזרה להרוג את כל היהודים, הסרט הזה הוא שקר היסטורי."
 
אסתר קטעה את ההפקה
בשלב זה חשבנו לעבוד על גרסה משופרת של הסרט לקראת פורים הבא. להביא את סיפוריהם של יהודים שלקו בחרדה, להקדיש פרק שלם לתיאור התפילות קורעות-הלב בשלושת ימי התענית, אולי אפילו להציג את לבטיהם של האחשדרפנים שנדרשו להוליך את הצו ברחבי הממלכה. כבר קיבלנו תקציב לסרט המורחב, סגרנו עם מוזיקאי שיכתוב טעמים חדשים לגמרי, קבענו יום צילומים עם החזן הראשי של שושן שהרטיט את הלבבות בעצרת התפילה, אבל אז קיבלנו טלפון מפתיע מהכחשתא, הדובר של אסתר המלכה.
"הוד מלכותה שמעה ממש במקרה על הרעיון לשנות את האופי של הסרט, והתחלחלה מאוד," הוא אמר. "היא חושבת שהסרט מצויין כמו שהוא עכשיו. אציין שאני אישית ישבתי לצידה של אסתר בפרימיירה, והיא נהנתה מכל רגע. כולם כרעו על הרצפה מצחוק, אפילו מרדכי. אמנם כשהסיפור התרחש במציאות הוא היה קשה וכואב מאין כמוהו, אבל לאסתר היה חשוב שנדע להסתכל על הדברים מהפרספקטיבה הנכונה. במבט לאחור אנו רואים את התמונה המלאה, וכשאנחנו יודעים שכל שלב ברצף המאורעות היה קריטי בשביל הגאולה הגדולה שבסופו, אנחנו שמחים על כל פרט ופרט בסיפור. אסתר הבהירה מפורשות את שביעות רצונה מכך שכל "המגילה" נפרשת באור חיובי ומחוייך, עד כדי כך שאפילו חרבונה זכור לטוב."
 
קישור לסרט המלא ביוטיוב יעלה בהמשך; בינתיים אתם מוזמנים לשמוע את המגילה בבית הכנסת הקרוב לביתכם, להתרגש, להתפעל וגם לצחוק. 
לעמוד הפוסט תאריך: 03/03/2015 03:34:00 תגובות:
תגובות

הסרט של משפחת בנעט

סבא שלי, אתמר בנעט ז"ל, היה עתונאי.
כמות המזכרות שהשאיר אחרי מותו בלתי נתפסת. הוא שמר כמעט כל דבר. בעיקר – גזרי עיתונים שאסף –
אלפי (אם לא עשרות אלפי) הכתבות שכתב, המודעות שהכניס לעיתון, את כולם דאג להדביק על גבי יומנים ישנים
ופנקסי חשבונות שעבר זמנם (כרכים עבי כרס).

גם תמונות השאיר לאלפים. אחרי הכל היה עתונאי. ליד כל תמונה כתב מי צולם ובאילו נסיבות,
ובמקרה הגרוע כתב על גבי התמונה (והיו הרבה כאלה שכללו גם עיגול מסביב לפרצופו...)
זה לא היה פשוט לסרוק את התמונות והעיתונים הללו, שהיו מודבקים בדבק תוצרת בית (מקמח ומים)
מה שגרם להם להתקמט. מצאנו גם עש ספרים והרבה דפים צהובים מתפוררים...

בתו מאירה ולוסקי, ז"ל, הלא היא דודתי אחות אמי, הקדישה חדר שלם בביתה שבפרדס חנה
לשמירת כל המזכרות הללו ובהם גם ספרים של סבא, כאלו עם הקדשות מיוחדות שקיבל,
ספרי בישול בכתב ידה של סבתי וספרי טלפונים שצברו במשך שנים.
מאירה שמרה את מכונת הכתיבה של סבא וכן את התיק שאתו היה הולך לכל מקום עד יומו האחרון.
לא אשכח את רגע פתיחת התיק – כאילו הזמן קפא על מקומו – מצאתי בו תעודות וכרטיסים שהיה משתמש בהם,
וגם "ניירות ערך" (ניירות בעלי ערך) שהיה מחזיק בתיקו תדיר, כמו למשל דברי זיכרון שכתב על אשתו אהובתו,
הלא היא סבתא שלי, מכתבי הערכה שקיבל ועוד.

אמא שלי, שתאריך ימים, חוה הרשקוביץ יזמה את הפקת הסרט בהגיעה לגיל 60 ושיתפו אתה פעולה
בשמחה וברצון שלוש אחיותיה ודודתה (נציגת דור האבות) כמו גם בן המעברה הסמוכה שסבא וסבתא אימצו.

הקטע הזה מאוד העסיק אותי במהלך הפקת הסרט: הם גרו בחדרה כאשר ברחוב מולם היו בתים של עשירי העיר,
ממייסדי חדרה, איכרים בני איכרים שזכו בנחלה גדולה בזכות הקדחת שאכלו, וברחוב שמאחורי הבית –
המעברה ושיכון העולים החדשים משנות החמישים, חסרי כל ממש.
בגן הילדים היו כולם יחד, ברחוב שיחקו אלה עם אלה ושאלתי את אמי ודודותיי על הפערים שהיו ועד כמה זה הורגש.

תשובות – בסרט.

חלק משמעותי בסרט צולם במוזיאון החאן בחדרה, שמשחזר באופן חי את תקופת ילדותה של אמי.
הייתה זו חוויה מרתקת עבורי.


במיוחד זכור לי רגע מכונן אחד, שבו אמא מסתכלת על אחת התמונות שסרקתי, בשחור-לבן, כמובן, והיא מתלהבת מאמא שלה
שידעה להתאים את התיק האדום לנעליים האדומות.
מה אדום? אני רואה אפור. אבל הזיכרון של אמא שלי צבעוני והיא רואה את האדום בתמונה כמו גם צבעים אחרים.
פתאום קלטתי שאנחנו, שלא היינו בימים ההם, שמנסים לשחזר אותם וכאילו מנסים להיזכר בהם,
המשימה שלנו היא לצבוע את המראות בשחור-לבן ולהפוך אותם לתמונות צבעוניות, שגם מדברות אלינו ומספרות את שהיה.

ממליצה! והנה קישור לסרט (לחצו כאן)

יהיו הדברים המעטים שכתבתי, בלחץ הזמן של יום שישי, כ"ד שבט תשע"ה, עדות ומזכרת לדודתי היקרה מאירה ז"ל שנפטרה ביום ראשון השבוע.

נעמי
 
לעמוד הפוסט תאריך: 13/02/2015 10:14:00 תגובות:
תגובות

כולנו ערלי שפתיים/חיים אקשטיין

"יאללה, אל תפחד!” אנחנו רוצים לפעמים לזעוק בשבת פרשת וארא. “לך על זה! רק תעז לפתוח את הפה, והכל יסתדר!” אבל משה בשלו, מתקשה ללכת לדבר עם פרעה, כי לטענתו הוא איננו האיש הנכון למשימה. ערל שפתיים. אנחנו, שכבר יודעים שמשה הולך לעשות לפרעה בית-ספר, לא תמיד מבינים לגמרי ללבו של משה, ומחכים כבר להמשך הפרשה – שמשה ואהרון ילכו אל פרעה, ידברו אליו ללא מורא ויביאו על מצרים את עשר המכות. אבל בינינו – רבים מאיתנו מרגישים את אותה רתיעה של משה. לא מעט מצבים מכריחים אותנו לדבר, להשמיע באופן ברור את מה שיש לנו להגיד, אפילו לנאום, אבל אנחנו חוששים. זה לא בשבילנו. יש אנשים אחרים שיודעים לדבר יפה מאוד, שהם ידברו. לעתים הבעיה אכן נפתרת בעזרת מעין "מתורגמן" שמדבר בשבילנו, ולעתים צריך רק להעז לפתוח את הפה – ובסוף עוד נמצא את עצמנו נואמים בפני כל העם בערבות מואב.
לכל אדם יש סיפור, או נקודת מבט על סיפור של מישהו אחר שהוא מכיר. בסרט שמתעד את קורותיו של אדם קרוב לנו, מן הסתם יש לנו הרבה מה לספר, אבל יש בזה משהו מרתיע - “מי אני שאדבר...” בחיק המשפחה אנחנו יכולים לספר אלפי סיפורים, אבל ברגע שעומדת מולנו מצלמה – קשה להתבטא. חבל שהבעיה הזאת תהווה מכשול: צריך להעז לדבר, במקרה הכי "גרוע" מישהו אחר כבר ישמש כמתורגמן, ויספר בצורה ברורה יותר את הסיפור שלנו. גם עריכה יכולה לעזור. מה שבטוח, בניגוד למשה רבנו שהיה יכול לבקש מהקב"ה לשלוח מישהו אחר, במקרה של סרט תיעוד אין אפשרות אחרת – אם אני לא אספר את הסיפור מנקודת המבט שלי, אף אחד אחר לא יעשה זאת.
לעמוד הפוסט תאריך: 16/01/2015 09:49:00 תגובות:
תגובות

בכמה מילים נכנסות 210 שנה?

את פרשת שמות אנחנו קוראים די בנחת, אפשר לומר. זו לא פרשה סימפטית במיוחד, מסופר בה על השעבוד של עם ישראל, אבל לא נורא – העיקר שמשה רבנו נולד, וגדל, ונשלח בידי הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים. זה עוד לא קרה? לא נורא, נחכה שבוע אחד ונקרא על תחילת עשר המכות, ושבוע לאחר מכן עם ישראל כבר יהיה בחוץ. ומה עם כל הסבל בינתיים? 210 שנים קשות במצרים הן של דבר מה בכך? כן, היה קשה, אבל אפשר לפספס בקלות את כל הקושי והייסורים – כי התורה כותבת עליהם די בקצרה. שנים רבות של עבדות מקופלות בתיאורים קצרים ובלתי מפורטים. יציאת מצרים, תהליך שנמשך הרבה פחות זמן, תופס מקום נרחב הרבה יותר בתורה.
החיים מורכבים מאירועים שמחים ואירועים עצובים, ולפעמים אפילו באירועים השמחים עצמם יש צדדים חיוביים ושליליים, והשאלה היא איך להתייחס למכלול האירועים כשמסתכלים במבט לאחור. כשהתורה מתעדת את סיפור גלות מצרים והיציאה ממנה, היא אינה מתעלמת מהחלק הכואב, אבל את הזרקורים היא מפנה בעיקר אל הגאולה. כך היא חוקקת בליבנו את יציאת מצרים כאירוע שיא בתולדות האומה. גם כשמתעדים חיים של אדם, או אפילו כשמנציחים אירוע בודד, צריך לחשוב מאיזו נקודת מבט עושים זאת. לפעמים יש נטייה להעצים את החלקים הטראומתיים, כגון רגעיו האחרונים של הנפטר, מה שיוצר רושם שכל מהלך חייו היה טראגי; אבל פעמים רבות יהיה נכון יותר להדגיש את כל הדברים הטובים שעבר בחייו, ודווקא זו תהיה הפרספקטיבה הנכונה יותר.
לעמוד הפוסט תאריך: 09/01/2015 12:17:00 תגובות:
תגובות

מה שהיה היה? ואולי לא? / חיים אקשטיין על פרשת ויחי

האמנם מה שהיה – היה? את הנעשה אין להשיב?
כשראובן חטא במעשה בלהה, יעקב אבינו שמע, ולא הגיב. הסיפור עבר בשתיקה.
מבצע חילוץ דינה וחיסול אנשי שכם, בפיקודם של שמעון ולוי, הסתיים בדו-שיח שלא הוכרע בין מפקדי המבצע לאביהם יעקב. יעקב יצא באופן ברור נגד הרעיון, אבל שמעון ולוי טענו כי לא ייתכן ש"כזונה יעשה את אחותנו", וכך זה נגמר. יעקב לא הכריע את הוויכוח, ואפשר אפילו לחשוב שהוא קיבל את דברי בניו ומשך את התנגדותו.
יוסף סומן בתור ממשיך הדרך של יעקב. היה עוד מועמד טבעי לתפקיד, יהודה, מנהיג מלידה שכל האחים מקשיבים לו. אבל נראה שיעקב התעלם מכישוריו של יהודה, וטיפח אך ורק את יוסף.
עם התמונה הזאת עם ישראל היה עלול לצאת לדרך: שתי פרשות חשובות בעברו היו נותרות פתוחות, ולמלכות בית דוד לא היה צ'אנס לצאת אל הפועל, כי רק יוסף קיבל אישור מיעקב לעמוד בראש.
אולם יעקב לא נתן לזה לקרות, וחתם את מסכת חייו ואת ספר בראשית כולו בחזרה אחורנית. בברכתו הוא שב אל מאורעות העבר, וצובע אותם בצבע אחר. הוא חוזר אל מעשה ראובן ומבקר אותו, חוזר אל מעשה שמעון ולוי ותוקף אותו בחריפות, פותח מחדש את היחס שלו ליהודה – ומכריז כי הוא ראוי מכל להנהגה.
 
האם יעקב ידע שבסוף ימיו יהיו כל בניו סביב מיטתו? אנחנו, על כל פנים, איננו יכולים להרשות לעצמנו לבנות על זה. לא לחכות לרגע האחרון של ההורים המבוגרים, אלא לקחת אותם כבר עכשיו למקומות שבהם חיו, לתת להם לשחזר את קורותיהם, ולשמוע מהם אחת ולתמיד את הביוגרפיה שלהם מנקודת מבטם. ושישמיעו אותה לכולם – לא רק לבנים שמתאספים סביבם, אלא גם לדורות הבאים.
לעמוד הפוסט תאריך: 02/01/2015 09:33:00 תגובות:
מספר עמודים: 3
 1  2 3   הבא