סרטי זיכרון - מכתב לאבא שלא הכרתי
 
שמחה שמרלינג כותב לאביו, בתום תהליך הפקת סרט הזיכרון:

אבא יקר,
 
37 שנים חלפו מאז אינך איתנו. בכל קנה מידה בחייו של אדם מדובר בתקופה ארוכה. מבחינתי אלו כל חיי.
גדלתי למציאות בה אתה אינך נמצא ונוכח אך אתה חלק בלתי נפרד ממני ומה שאני.
שבועיים וקצת של יחד היו לנו. שבועיים בהם האושר קרן ממך, על בן נוסף שהגדיל את המשפחה ועל הזכות שנפלה בחלקך לקרוא לי על שם אביך, סבא שמחה.
היית מאושר. ככה מספרים. אבל אני, על אף שנטלתי חלק באירוע, לא ממש  זוכר.
זכיתי לחיות במחיצתך מעט ויש לנו גם כמה תמונות משותפות אך מעולם לא דיברנו.
מעולם לא  שמעתי את קולך וכנראה שגם סיפורים שסיפרו לי עליך ותמונות שלך מתקופות שונות לא יוכלו לספר ולתאר  מה היית ולהעביר את התחושה של להיות במחיצתך.
אך החיים ממשיכים.
גדלנו בגרנו הקמנו משפחות והולדנו ילדים, אבל האבל והכאב על האובדן קיימים וישארו שם לעולם, ובאופן מפתיע או שלא גם אצל אלו שלא הכירו אותך.
מיקומי במשפחה הציב אותי בתווך שבין דור הגדולים שהכיר וזוכר לדור שלא ידע. אני מייצג את הדור שהצטרף  למשפחה שהתפתחה  למציאות אחרת.
מציאות שזוכרת את העבר אבל שמה דגש על צמיחה והמשכיות, מציאות היוצרת מקרים שלצופה מהצד נראים לפעמים בלתי נתפסים אפילו קצת מופרעים.
אחד מהם מתרחש מידי שנה  כשב-י"ב בטבת בית העלמין בקרית שאול מתעורר לחיים ולא בגלל תחיית המתים:
מבוגרים נפגשים, ילדים מקפצים בין הקברים, חיבוקים וקצת בדיחות שחורות - אזכרה לסבא שניאור ולאחריה חגיגות במסעדה או נסיעה לסופשבוע משפחתי.
שילוב של עצב וכאב עם המשכיות ושמחת חיים.
כאלה אנחנו וכנראה שאנו נושאים בנו משהו ממך ומשהו פנימי אומר לי שכשאתה צופה בנו מלמעלה אתה מחייך חיוך שובב ומעיניך ניבט זיק של חום ושובבות.
לא יודע. לא הכרתי. ככה מספרים.
"זכרונות יודעים להיות ערמומיים", כתבה יהודית רותם בספרה "אהבתי כל כך", "זכרונות יודעים לברוח כשרוצים להניח עליהם יד.
כמו דגיגים קטנים, כמו סלסולי גלים ליד החוף שמדגדגים את הרגליים ומתמוססים לקצף.
פעמים רבות הזכרון הוא ידיעה מופשטת של מה שהיה פעם. זכרון נערם על זכרון, צל של צל, עד שכבר אין יודעים מהו הזכרון הטהור ומהו הזיכרון של הזיכרון."

לקראת ציון יום הולדתך השבעים החלטנו שצריך לעשות משהו אחר. משהו שישאיר את הזכרון לא רק אצל הדור הקודם שמתבגר וחלקו כבר איננו איתנו.    
החלטנו על דרך שבה נוכל להשאיר גם לדורות הבאים קצת ממה שהיית.
זה לא פשוט לעשות סרט על מישהו שנפטר לפני 35 שנים ללא תיעוד מוחשי מחייו.
תהליך עשייתו חיבר אותנו אליך כל אחד במעגל האישי הפרטי שלו, של משפחתו הגרעינית וכמובן של המשפחה המורחבת והחברים.
העלנו זכרונות וסיפורים, שיתפנו במחשבות ובהרגשות. הידקנו קשרים בין אמא/סבתא נעמי לאחים לחתנים ולכלות לאחיינים.

במהלך התקופה יצרנו אלבום זכרון המנציח את חייך ומונח כדרך קבע אצל כל אחד מבני המשפחה בסלון
ומאפשר לכל אחד לגשת לחשוף ולהכיר קצת ממה שהיית אתה וממה שאנחנו.
היה מי שאמר  שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים.
נראה לי שבסיום המסע המשפחתי המשותף הזה יש לך עוד הרבה הרבה שנים לחיות איתנו.
לצפייה בסרט הזיכרון לחץ כאן
 
 
 

© 2016 תשע"ז כל הזכויות שמורות | אולפני אתרוג  |  טל. 09-7928054  |  נייד. 052-4374373 (נעמי)

Facebook