סרטי זיכרון - זכרונות מליל הרצח ועוד
 

שעת לילה מאוחרת. אור ל-י' כסלו. רק נכנסנו הביתה בחזרה מאירוע משפחתי ושמענו יריות מהוואדי שמאחורי מצפה ישי, שכונת מגורינו בקדומים.

אני זוכרת את המחשבה שעברה לי באותו רגע בראש, שמה יש להם להתעסק עם החיילים שלנו כל כך מאוחר בלילה. השכבתי את ישורון התינוק במיטה והטלפון צלצל.

על הקו היה שכננו אורן עדי הפארמדיק, שחיפש את אמציה בקול קודר. שאלתי אותו אם זה קשור ליריות ששמענו עכשיו והוא ענה שכן. שאלתי אם זה קשור למישהו מהמשפחה שלנו והוא ענה שכן.

האמת, האירוע שזה עתה חזרנו ממנו התקיים בקדומים – שמחה משפחתית בצד של אמציה, והייתי בטוחה שמישהו מהמשתתפים שיצא זה עתה מקדומים נקלע לאזור היריות והוא זה שאורן מתכוון אליו.

הרצתי בראש את כל בני המשפחה של אמציה שהיו באירוע, ובינתיים אמציה לקח את הטלפון והתחיל להחליף צבעים. הבנתי שמשהו רע מאוד קרה. ביקשתי שיגיד: מי? מי? מי? והוא פלט בשפה רפה "עידודי".

פתאום 180 מעלות בראש. זה מהצד של המשפחה שלי. הבעל של תהילה אחותי. לא ממש היה חשוב לי לדעת באותו רגע מה בדיוק קרה לו כי הראש שלי כבר היה בשבי שומרון, עם אחותי שאין לה מושג מה קורה והיא בבעיה.

לא ביקשתי רשות, לא שיתפתי את הילדים (דבר שהצטערתי עליו אחר כך), פשוט עזבתי את הבית ונסעתי לשבי שומרון להיות איתה.

תוך כדי נסיעה התחלתי להפעיל את הראש – את מי לעדכן, מה צריך לעשות במצבים כאלה, ופתאום אפילו לא יכלתי ללחוץ על מקשי הפלאפון מרוב רעד. קלטתי שאין לי מושג מה מצבו. מה אומר לתהילה? אמציה אישר לי שמדובר במוות אבל החלטתי שלא לספר לתהילה. רק רציתי להיות איתה בדאגה, אבל בלית ברירה הפכתי לאיש הבשורה.

תהילה ראתה את הרכב שלי חונה ליד הקראוון, על מסך המחשב כבר הייתה ידיעה שצעיר נהרג בדרך מקרני שומרון לקדומים, ולא היה צריך יותר מזה. היא קיבלה אישור למה שהרגישה – עידודי איננו.

ברגע הפכנו למשפחת שכול.

אנחנו, שעסוקים בהפקת סרטי זיכרון כדבר שבשגרה, מצאנו את עצמנו פתאום בצד של הלקוחות. מהיכרות עם משפחת זולדן (אנחנו שנינו מאותו הכפר) היה ברור לנו שיבוא יום ונפיק יחד סרט זיכרון לעידודי, ובאמת כעבוד ארבע שנים זה הגיע, אבל כבר למחרת השבעה ביקשה מאתנו תהילה שנצלם את אהרון, שהיה אז בן שלוש, מדפדף באלבום המשפחתי ומספר על אבא עידודי. היא הבינה שאת הזיכרון שלו צריך לשמר עכשיו כשהוא עוד טרי, לפני שיקהה.

אנחנו, במקביל, חיפשנו בכל צילומי הווידאו המשפחתיים שלנו צילומים של עידודי. אחרי הכל הם היו שכנים שלנו בקדומים עד שעברו לחומש. גם בחומש גרנו איתם בחודש האחרון עד הגירוש ותיעדנו כל התרחשות, כמעט.

אולי בחייו היו לעידודי טענות כלפי הגיס אמציה שמצלם הכל, אבל בזכות זה יש לנו אחרי מותו שלל צילומים בטבעיות של החיים ולא רק בשמחות.

בסרט הזיכרון על עידודי שהופק במשך שנה וחצי משולבים קטעי וידאו רבים וטובים שאמציה צילם כבן משפחה: ההבדלה האחרונה בחומש, ביצורי הבית וההתנגדות לגירוש ממנו, צחוקים עם האחיינים ושיחות עם סבתא רוזה, דבר תורה מרגש במיוחד בסעודת ההודיה על הולדת בתו רחל ודמעות של תפילה בטקס החלאקה לבנו אהרון.

כל מה שאומר על הסרט נגוע בסובייקטיביות, לכן גם לא אתייחס לתהליך הפקת הסרט, שאין שיעור לערכו עבור המשפחה ואין על כך ויכוח. אסכם במילות תודה והערכה למשפחת זולדן על שזיכו אותנו בהזכרת נשמות ייחודית לאיש יהודי עדין נפש וגיבור חיל. מאז פרסום הסרט לפני שנתיים צפו בו מעל 13,000 איש ביוטיוב ועדיין מגיעות אלינו תגובות בסגנון "זה צריך להיות סרט חובה במערכת החינוך".

גם לתהילה וגלעד מגיעות תשבחות על ההבנה שבחשיפת הסיפור האישי ופרסומו ברבים יש קידוש ה' גדול, חוץ מהתועלת שהסרט מביא למשפחה, במיוחד לילדים של עידודי, שיש להם עכשיו דרך להכיר את אביהם מולידם ולספר עליו לבני בניהם.

לצפייה בסרט לחצו
כאן

 
 

© 2016 תשע"ז כל הזכויות שמורות | אולפני אתרוג  |  טל. 09-7928054  |  נייד. 052-4374373 (נעמי)

Facebook