סרטי זיכרון - הסרט של משפחת בנעט
 
סבא שלי, אתמר בנעט ז"ל, היה עתונאי.
כמות המזכרות שהשאיר אחרי מותו בלתי נתפסת. הוא שמר כמעט כל דבר. בעיקר – גזרי עיתונים שאסף –
אלפי (אם לא עשרות אלפי) הכתבות שכתב, המודעות שהכניס לעיתון, את כולם דאג להדביק על גבי יומנים ישנים
ופנקסי חשבונות שעבר זמנם (כרכים עבי כרס).

גם תמונות השאיר לאלפים. אחרי הכל היה עתונאי. ליד כל תמונה כתב מי צולם ובאילו נסיבות,
ובמקרה הגרוע כתב על גבי התמונה (והיו הרבה כאלה שכללו גם עיגול מסביב לפרצופו...)
זה לא היה פשוט לסרוק את התמונות והעיתונים הללו, שהיו מודבקים בדבק תוצרת בית (מקמח ומים)
מה שגרם להם להתקמט. מצאנו גם עש ספרים והרבה דפים צהובים מתפוררים...

בתו מאירה ולוסקי, ז"ל, הלא היא דודתי אחות אמי, הקדישה חדר שלם בביתה שבפרדס חנה
לשמירת כל המזכרות הללו ובהם גם ספרים של סבא, כאלו עם הקדשות מיוחדות שקיבל,
ספרי בישול בכתב ידה של סבתי וספרי טלפונים שצברו במשך שנים.
מאירה שמרה את מכונת הכתיבה של סבא וכן את התיק שאתו היה הולך לכל מקום עד יומו האחרון.
לא אשכח את רגע פתיחת התיק – כאילו הזמן קפא על מקומו – מצאתי בו תעודות וכרטיסים שהיה משתמש בהם,
וגם "ניירות ערך" (ניירות בעלי ערך) שהיה מחזיק בתיקו תדיר, כמו למשל דברי זיכרון שכתב על אשתו אהובתו,
הלא היא סבתא שלי, מכתבי הערכה שקיבל ועוד.

אמא שלי, שתאריך ימים, חוה הרשקוביץ יזמה את הפקת הסרט בהגיעה לגיל 60 ושיתפו אתה פעולה
בשמחה וברצון שלוש אחיותיה ודודתה (נציגת דור האבות) כמו גם בן המעברה הסמוכה שסבא וסבתא אימצו.

הקטע הזה מאוד העסיק אותי במהלך הפקת הסרט: הם גרו בחדרה כאשר ברחוב מולם היו בתים של עשירי העיר,
ממייסדי חדרה, איכרים בני איכרים שזכו בנחלה גדולה בזכות הקדחת שאכלו, וברחוב שמאחורי הבית –
המעברה ושיכון העולים החדשים משנות החמישים, חסרי כל ממש.
בגן הילדים היו כולם יחד, ברחוב שיחקו אלה עם אלה ושאלתי את אמי ודודותיי על הפערים שהיו ועד כמה זה הורגש.

תשובות – בסרט.

חלק משמעותי בסרט צולם במוזיאון החאן בחדרה, שמשחזר באופן חי את תקופת ילדותה של אמי.
הייתה זו חוויה מרתקת עבורי.


במיוחד זכור לי רגע מכונן אחד, שבו אמא מסתכלת על אחת התמונות שסרקתי, בשחור-לבן, כמובן, והיא מתלהבת מאמא שלה
שידעה להתאים את התיק האדום לנעליים האדומות.
מה אדום? אני רואה אפור. אבל הזיכרון של אמא שלי צבעוני והיא רואה את האדום בתמונה כמו גם צבעים אחרים.
פתאום קלטתי שאנחנו, שלא היינו בימים ההם, שמנסים לשחזר אותם וכאילו מנסים להיזכר בהם,
המשימה שלנו היא לצבוע את המראות בשחור-לבן ולהפוך אותם לתמונות צבעוניות, שגם מדברות אלינו ומספרות את שהיה.

ממליצה! והנה קישור לסרט (לחצו כאן)

יהיו הדברים המעטים שכתבתי, בלחץ הזמן של יום שישי, כ"ד שבט תשע"ה, עדות ומזכרת לדודתי היקרה מאירה ז"ל שנפטרה ביום ראשון השבוע.

נעמי
 
 
 

© 2016 תשע"ז כל הזכויות שמורות | אולפני אתרוג  |  טל. 09-7928054  |  נייד. 052-4374373 (נעמי)

Facebook